ארמון הקרח באיסלנד

זהו, הייתי חייבת לעשות את הצעד סוף סוף. התקשרתי אליו ושאלתי אם הוא יכול לעזור לי.
הוא, אחרי ששמע במה מדובר, אמר שיכול – אז קבעתי איתו פגישה.

היום זה היום.
המזכירה שהכניסה אותי ביקשה שאחכה לו בחדרו. אני הנהנתי ונכנסתי למן חדר לא סטנדרטי, לא היתה שם כורסה לא ספה לא שולחן לא שעון לא יומן לא שטיח , לא ספרייה ולא ספרים מקצועיים, לא, לא היה שם דבר שירגיש לי שזה מקום של טיפולים, נהפוכו – זה נראה יותר כסביבה בטבע והיו שם נופים בשלל צבעים.
התבוננתי סביב והיה לי קצת מוזר, על כל ארבעת הקירות היה מודבק טפט תמונות ענק. על קיר אחד היה יער עם עצים והרבה צמחים ירוקים וסבוכים – זה לא היה מרגיע והיתה לי הרגשה שמישהו עוקב אחרי, מייד הסטתי את עיני לעבר הקיר השני שם הצטייר לו ים כחול שנושק לשמיי האינסוף, זה היה קצת יותר נעים והצבע ממש התאים, אלא שאותם עיניים מהיער הסבוך העיניים המשיכו לעקוב אחרי. שוב, הפנתי מייד את המבט לקיר השלישי ושם יקדה השמש והיה ברור שזה נוף של מִדבּר ולפתע היה קשה לי לנשום שהייתי צריכה אוויר ורציתי לברוח. כשחיפשתי לצאת נתקל מבטי בדלת שהתמקמה לה בדיוק בפתחו של איגלו גדול באיזור הקוטב הצפוני. זה הימם אותי, זה היה יופי, הכל היה לבן, זוהר והמראה גרם לי לעצור ולבהות שלגמרי שכחתי איך דקה קודם רציתי להימלט.

ובעוד אני מסתכלת ותוהה ליופיו של העולם שהוא נכנס לחדר. והוא היה גבוה ונאה והיו לו עיניים כחולות ופנים שחומות וכשפנה אלי היה לו את החיוך הכי ממיס שראיתי מעודי. ואז אמר

– בחרת?
– בחרתי מה?
– את הנוף שעושה לך את זה.
– מה קשור הנוף? זה מה שיגרום לבעייה שלי להעלם?
– זה כשלב ראשון.
– תראה, אל תשחק איתי משחקים, אתה חייב לעזור לי אני לא יכולה יותר! חושבת רק עליו ואני משתגעת, תציל אותי.
– אני מבין, אל תדאגי, תבחרי לך נוף ויהיה בסדר.
– אלוהים אדירים, אתה עושה ממני צחוק? איך נוף יכול לגרום לי לשכוח אותו?
– תדאגי לעשות מה שאני מבקש, ואני אדאג שתפסיקי לחשוב עליו.
– בסדר, בסדר, אז נראה לי שאלך על הקוטב הצפוני. כן, את זה אני בוחרת.

אוקיי, אז בואי, הוא לוקח לי את היד ומושך אותי אל דלת הכניסה שנמצאת באמצע איגלו, פותח אותה לרווחה והוא ואני עומדים על סף מדרון שלג, רציתי לצהול מיופי נשבעת בהן צדק. רציתי. אבל אני שומעת אותו "מפזז" לעברי את המשפט הבא:

"קדימה, קדימה, מכאן והלאה את ברשות עצמך, אין אימא, אין אבא, אין אחות ואין את כל חבורת החברים והחברות שלך. אין! את כאן לבד. תלמדי להתמודד קודם עם עצמך ואחר כך כנסי לטיפולים של מפונקים." ואז…

אז הוא דוחף ומפיל אותי לעבר ההר תוך שאני מתגלגלת מטה מטה לצלילי "יא בן זונה" "קושאלאאימאשלך יא מנייאק" ו"יִנְעָל בָּאבּוּר דִי זָאבָּק" תגיד, השתגעת? שאגתי לעולם הפתוח.

ה-ש-ת-ג-ע-ת, ה-ש-ת-ג-ע-ת, חזרו אלי המילים כהד.

לא האמנתי שזה קורה לי, איך שאני קמה מנערת את השלג מהבגדים, מחליקה אצבעות בשערותי הרטובות, אני רואה מישהו בירידה שממול עם קסדה שחורה, משקפי שמש כחולים וחליפת סקי אדומה גולש בטן מעל יריעת ניילון וצועק
– 'זֶר אִיז נוֹ בְּרֶייקְּס פְּלִיז מוּב טוּ דִי אַדֶּר סָייד' (1)
לא הספקתי לזוז והוא נכנס בי, הפיל אותי ונעצר.
– אֶקְּסוּס מִי! גִ'יג'וּס קְרָייסְט, אָר יוּ קְּרֵייזִי ?! צעקתי אליו בחזרה. (2)
– נוֹ, אָיי אֶם בוֹנד, גֵ'יימְס בוֹנד דָאבֶּל אוֹ סֶבֶן, אֵנד אָיי אֶם אּין דֶה מִידֶל אוֹף שאוֹ אוֹף (3)
ואז הוא ממשיך באנגלית, ואומר
– אז אותך הם בחרו במקום האפריקן אמריקן ההיא? אוקיי לא נורא, אין זמן לבדוק התאמה – רודפים אחרינו.
– מה?….. מה?….. שאלתי המומה.
– מה מה? קדימה תעלי על המגלשה שלי.
אז עליתי בלי להתווכח והתפרקדתי על היריעה, הוא משך אותי מהניילון עד שהגענו לנקודה שאפשר ממנה לגלוש, אחר כך שכב עלי והמשכנו בירידה תוך שאני מנשקת אותו בשביל המצלמות וגם בשביל הקטע של 'התאהבתי בו נואשות'. וככה, תוך שהוא מושך לי שערות ועושה בי אהבה קשה…
אמרו קאט.
– מה קאט? אבל לא גמרתי, תמשיך באימא שלך, אל תפסיק… לחשתי לו…
ששש, הכל בסדר, הפְרֵיים הזה הסתיים אבל אל תדאגי אנחנו נגמור עם זה אחר-כך.

אניוואי, הבמאי יושב לו על מן כיסא נדנדה שמשתלשל מאלקופטר וקורא ברמקול 'טֶּייק פַייב' שזה מן אות שכזה שצריך להמשיך בצילומים, אז ג'יימס לוקח שלט רחוק ובעזרת 'קרני אוּלטרה לוֹקש' שקופים משרטט מכונית, אומר לי להכנס ואנחנו בורחים כשמאחורינו דולקים שני מוטור-סייקלים עם סירה בצד.
מהון להון, אנחנו נסים, הם רודפים ויורים בנו בזוקות, ג'יימס מפליא להתחמק בסְלָאלוֹם והראש שלי דופק מדי פעם את החלון, אבל אני ברגוע, יושבת בקוֹקפִּיט של המכונית ומריצה סרטים עליו ועלי ואיך שאנחנו מתחתנים ויש לנו שלושה ילדים. אלא שג'יימס קוטע לי ת'מחשבות וקורא…
– זהו, תורך. עכשיו את…
– מה עכשיו אני? צרחתי, מה אני צריכה לעשות, מה אני צריכה לעשות? אימא'לה תגיד מהר, לא קראתי את התסריט.
– זה קשור ליהלומים, תאלתרי.
חשבתי שנייה, הורדתי את הטבעת קראט וחצי וצמיד דיאמנטים אמיתיים וזרקתי לעבר האנשים הרעים.
– שיחקת אותה, הוא אומר וממשיך, זהו, עשו את היומית עם הטבעת והצמיד שלך אוטוטו יפסיקו לרדוף אחרינו.
– אז, סיימנו להיום? אתה אוהב אותי?
– בחדר מאמי, הוא אומר, בחדר אנחנו נאהב.
אז אני שיודעת לאן זה מוביל, ואין מצב ששוב יתפסו אותי משחקת בסרט בלי שאתכונן שאלתי אם יש טקסט שאני צריכה לעבור עליו לפני כן? ג'יימס צחק בחינניות ואמר שהוא משאיר את זה לדמיוני.
– ווא'ו עכשיו מה זה נלחצתי, אני? דמיון? זה כל כך לא מסתדר ביחד.

אניוואי, המשכנו לנסוע עוד כמה קילומטרים, כשמדי פעם אני מסובבת את הראש לראות אם מישהו ממשיך לרדוף אחרינו אבל ג'יימס אמר שאני יכולה להרגע כי הוא העביר אותנו למוד של 'רואה ואינו נראה'.

אחרי כמה דקות הגענו לארמון הקרח שבאיסלנד ונכנסנו לסוויטה. ג'יימס הוביל אותי לחדר שבו היתה מיטה גדולה עם שתי שידות שקופות, שתי כורסאות גדולות, שטיח איסלאנדי צבעוני, וארון עם דלתות שלבים, מייד כשראה את הארון הוא שלף אקדח וירה לעברו שני כדורים לכל מקרה. אחר כך אמר שעד שהצוות יגיע הוא הולך להתקלח קלות וביקש ממני להתכונן לסצינה הבאה.
אני התפשטתי וחיכיתי כיאה לישראלית כנועה. אחרי עשר דקות של המתנה הרגשתי מוזר, יצאתי מהחדר וקראתי ג'יימס דארלינג? איפה אתה סוויט-הארט? איפה כולם? יצאתי מהסוויטה והמשכתי לאורך מסדרונות ארוכים ושוממים, לא היה אדם בסביבה, רצתי לעבר הקבלה אך גם היא היתה נטושה.
חזרתי לחדר בהכרה שנותרתי לבד לבד ובעוד אני עוברת מול אחת המראות שמתי לב שאני לגמרי ערומה. מיד כרכתי מגבת סביב גופי וישבתי לבכות על מר גורלי.
לפתע נשמע רחש מכיוון הארון, הפנתי מבט ונתקלתי בזוג עיניים כחולות שמציצות מבעד שני חורי הכדורים שג'יימס ירה לא מזמן.

– ג'יימס? ג'יימס? קראתי בהיסוס מה, זה העיניים שלך מאמי?

דממה. הוא לא ענה. החלטתי שאני מבררת מי שם ויהי מה. וכך בעוד אני פותחת את דלתות הארון מישהו תופס לי את הידיים בנמרצות ומושך אותי לתוכו.
בשנייה חזרתי לחדר הטיפולים ההזוי ההוא עם הטאפטים על הקירות. וזה שזרק אותי לשלג נשען בנון שלאנטיות על אחד הקירות.
לא עצרתי לחשוב ופניתי אליו…

– סליחה שאני ככה מתפרצת, אבל ראית איזה גבר שרמנטי כזה, שזוף, קוביות בבטן ועניינים, עטוף במגבת אמבט?

הוא חייך אלי והשיב…
– בואי, בואי, ילדה, חיכיתי לך, אז מה? אפשר לאמר ששכחת?
– מה שכחתי? איך אני יכולה לשכוח??? רק לפני רגע היינו אמורים לצלם סצינת סקס עם הרבה אהבה.
הוא עבר לצחוק מתגלגל ואמר…
– את רואה, צריך את הגבר הנכון שיעזור לך להתגבר על הגבר הראשון.
– אבל, אבל, אבל…

אבל באמת לא היה לי מה להגיד. עזבתי את המרָפֵּא והלכתי.
אחרי כמה ימים חזרתי אליו.

– שוב את? עכשיו מה???
– מצטערת, אני לא מצליחה לשכוח אותו.
– חשבתי שהתגברנו עליו מה יהיה?
– עליו כן, אבל זה ג'יימס שלא מפסיק להעסיק אותי. יש לנו עניין לא גמור ואני בכלל לא רגועה. תגיד יש סיכוי שאתה מחזיר אותי אליו? רק גומרת ומייד חוזרת מבטיחה!
אז החוצפן עונה לי שהוא מצטער אבל זה לא עובד ככה.

***

במקום אחר…

כן, זו אני, אם כי מי שיראה אותי לא יזהה. אני כבר חודש בבית חולים. הפגישה השנייה עם המרפא לא הצליחה לי כל כך. אבל לזכותי יאמר שעשיתי הכל.
כשהוא אמר לי שזה לא עובד ככה ואי אפשר להחזיר אותי אליו, חשבתי שהוא בטח משקר ושיש לו אינטרס, לכן כשרק הזדמן לי איתרתי את הפתח לאיגלו ורצתי, רצתי, רצתי…..ופפפףףףף נתקלתי בקיר.
הרופאים אומרים שאת השיניים אפשר לשחזר אבל האף הלך ואי אפשר לתקן. בסה"כ אני מחכה ששתי הזרועות והרגל יאוחו, אחר כך אני יוצאת.