בטיסה מבצעית מעל נמיביה

"חיל האוויר פותח את השמיים. לקורס טייסי סטאנד-ביי יירוט דרושים מתנדבים, כל המעוניין מתבקש להתקשר לכפיר מרום בסלו-פון  0523 FLIGHT"

זה מה שהיה כתוב בביטאון חיל האוויר לפני שלושה חודשים.

 כיוצאת החיל וכחיילת בטייסת מאה ואחת – כותרות בומבסטיות הפסיקו להרשים אותי –  אני מזמן אחרי הקטע של "הטובות לטייסים" – כבר לא רודפת אותם, אלא שהפעם לא יכולתי להתעלם, השם שלו הצטלצל לי באינטונציה מוכרת שהייתי חייבת לברר אם זה באמת הוא זה בשל זה שהתקשרתי אליו.

כבר כשפתח ב "שלום מדבר כפירי" הבנתי שטעיתי, היה לי ברור שאין מצב שהצפצפה הזה ואני מכירים.  אלא שבמקום לומר סליחה טעות ומייד לנתק עניתי ב "שלום מדברת רום" מהון להון יצא שביקשתי לדעת פרטים על הקורס וכששמעתי החלטתי להרשם, הה, כן, על הדרך רשמתי ארבעה חברים נוספים. אז זהו שמאי, רוני, ליה ואליה עוד לא ידעו אבל היה לי ברור שהם לא יסרבו.

אניוואי, האימונים לא היו מפרכים כלל וכלל, ישבנו בעיקר מול מסכים. היו לנו שני שיעורים תאורטיים אחד על סרבלים ומה שזה עושה לאנשים שרואים אותם והשני עסק בהתאמת ציפיות למציאות. שאר השיעורים, 21 במספר, היו רובם טקטיקות מלחמה שונות, היו קרבות אוויר, אימונים על באזזזזים, שיעור אחד או שניים בסחרור אווירי תוך כדי יירי תותחים ובסוף שיעור "בין מים לשמיים – סימולצית וורטיגו".

אחרי כל זאת קיבלנו שלל ברכות וחבילה שכללה תעודת טייס מוסמך, סרבל,  קסדה, משקפיי רייבנד כהים, ופתק קטן עם סיסמת קריאה לשעת חירום. שבוע אחר כך הכניסו אותנו לספר בוגרי מחזור סתיו 2008 תחת כותר – צוות אוויר חלופי – "זיברה פורס" או בעברית "כוח זיברה".

סה"כ היה נחמד ועברנו בקורס חוויית עולם. בשביל רוני זה היה אקסטרים שמיימי, אליה שמח שסוף סוף הוא משודרג לטייס וליה ומאי לא צריכות הרבה כדי ללכת איתי באש ובמים.

אז אנחנו חודשיים אחרי הקורס, האנדרנלין ירד אט אט והחיים חזרו למסלולם. וכך בלי משים צללנו אל השיגרה והחוויה לתהומות הנשייה.

 עד אתמול כשהטלפון צלצל בצליל בלתי מזוהה – כשהרמתי לענות הוא לחש בקול צרוד

 – "תחנת זיברה אינה…"

– "סליחה"? מצאתי עצמי עונה

– "תחנת זיברה אינה…" הוא המשיך בצרידות

– "תחנת זברה אינה מה? תגיד לי מה אתה רוצה ממני מה"?

– "לא משנה, עיזבי סיסמא, זה אני כפירי מהטייסת… תאספי את הכוח, תלבשו מדים ותבואו בדחיפות זה מצב חירום".

ואז הוא מכחכח לי באוזן ומייד בלי להזהיר הוא ניתק לי בפרצוף.

 אז לא צריך הרבה כדי שזה מה שירגיש לי אותות מצוקה לאומית, זה על שום זה שמייד התקשרתי לחברים שלי מהקורס, סיפרתי להם על השיחה שכרגע היתה ובהחלטה משותפת החלטנו שהולכים על זה.

בקיצור, נפגשנו בחמ"ל, כפירי פרש את המפה האווירית הקיף את אפריקה בטוש אדום  והחל בתידרוך,

"מסתבר", הוא אומר,  "מסתבר שאחד מהלוויינים הסודיים "אופק 12" סטה ממסלולו ונפל במדבר נמיביה שבאפריקה בקו רוחב 22.3 ד' 15.0 מ' . המשימה שלכם לפוצץ את מה שנשאר ממנו ולחזור הביתה בשלום. קדימה קדימה חברה רוצו למטוסים שלכם ושאלוהים יהיה איתכם".

כולנו, שדיי דאגנו שיחטפו את הלווין למטרות ריגול לפני שנגיע אליו התחלנו לרוץ כמו משוגעים לעמדות.

 עכשיו, בגדול, מי שמבין עניין, יודע שריצה זה לא משהו שבא טוב כשיש אקסטרא "פומלות" בפרונט – אבל אני חיה עם זה ולמדתי להסתיר את המכשולים ולא לתת להם להפריע לי.  אז גם הפעם עשיתי מאמץ עילאי ורצתי רצתי רצתי וככה כמו שאני רצה בטירוף יוצא לי לשמוע את ליה מתא הטייס צועקת "רום, רוצי כבר, למה את מחכה?" ומייד אחר-כך היא ומאי מתפוצצות מצחוק. ואני חושבת איך היא לא מתביישת? אני חברה שלה מהמציאות זה יפה ככה להעליב? ועוד לסחוף את מאי איתה?

 אניוואי החלטתי להבליג, כקומנדקר של  הקבוצה אני חייבת להראות מנהיגות מכובדת, זה בשל זה שהחלקתי אותה לעת עתה.

אז יוצא שכולנו כבר על חמשת  ה- אפ' ים.  מגדל הפיקוח סידר ככה שנפתח במבנה 'כְּנָף ציפור' סטנדרטי אני בראש, מימני ליה משמאלי מאי ורוני ואליה סוגרים את המבנה. נתתי לכולם את האות לפתוח מצערות בפול ווליום ולהתכונן להמראה.

עד כאן הכל עבר בשלום.

אמרתי לפקח שבמגדל ש'כוח זיברה' מוכן להזנקה. וכך איך שאני מוזנקת ראשונה לאוויר שליה שוב פתחה את הפה שלה הפעם לתוך מכשיר הקשר ואומרת לכולם שממש לא מתאים לה שאני זו שמובילה אותם.  פתאום אני מרגישה איך הגולה הזו שעומדת לי בגרון עוד מהקטע עם הריצה כמעט וחונקת אותי, הבגידה הזו הרסה אותי מבפנים  אבל שוב, כחלק ממגמת המנהיגות המכובדת הבלגתי גם על הדברים הללו והמשכתי לשחק עם הכפתורים המחורבנים שבתא הטייס בלי להעיר לה לעת עתה.

עכשיו כולנו באוויר, אני מביטה במראה הצדדית ורואה שהמבנה שלנו נשמר, השמיים בהירים, אנחנו טסים נמוך כדי להתחמק מהרדארים. עד כה עברנו בשלום את מצריים, סודאן, קונגו ואוטוטו נכנסים לנמיביה. אנחנו עדיין בדממה אלחוטית מה שמבטיח לי שלא יהיו פליטות פה מ'זיברה ליה' שיסיטו את האנרגיות של הכוח שלי מהמשימה.

אז כמו שאמרתי, דממה אלחוטית ואני מבסוטית ואיך שנהוג להגיד "סו פר סו גוד" אלא שבדיוק כשאנחנו חוצים את הגבול שבין אנגולה לנמיביה שפתאום אני רואה חמישה אפ'ים בצבעי דגל נמיביה באים ממולי.

עכשיו, הכל טוב ויפה…קורס טיס, משקפי רייבאנד וסרבלים זה נחמד כשזה בתאוריה עם סימולטורים ועמייאת אבל קרב אווירי אמיתי זה משהו שלא בנוי לאופי שלי כלל וכלל, זה בשל זה ששברתי שתיקה וצרחתי לליה שאם היא  רוצה לקחת פיקוד אז מצידי היא יכולה לעבור אותי…

אז ככה, תוך כדי שאני צורחת לה "זיברה שתיים, זיברה שתיים…עבור…תעקפי אותי הפיקוד שלך" שאני רואה דווקא את 'זיברה רוני' ו'זיברה אליה' שהם הגברים שבחבורה עוקפים אותי ויורים באוייבים במקומי תוך שהם מתגלגלים סביב עצמם בניסיון להתחמק מהתותחים והטילים שהנָמיבִּים יורים לעברם.

באיזשהו שלב שלושה מהזיברות שלי שברו מבנה והתרחקו, אני ו'זיברה מאי' לא הספקנו לברוח ויצא שניפגענו.

בשלב זה הודעתי לכוח בקול בוכה שאכלתי אותה ואין לי ברירה אני מפליטה, איך שאני מסיימת להודיע בקשר שגם מאי צורחת שאין ברירה וגם היא מפליטה.

זה לקח לנו כמה שניות להוציא את פין הניצרה של כיסא המפלט, לבדוק אם ערכת  החירום וערכת ההתאבדות עלינו בדיוק ברגע שאני מושכת בניצרת הכיסא שאני שומעת את ליה אומרת…

"תגידו אתן לא מתביישות? אין לכן קצת כבוד, משהו? רום, מה זה את מודיעה שאת מפליצה? וגם את מאי? קצת דרך ארץ. וחוץ מזה אם כבר מפליצים אז לוקחים צ'אנס ושותקים – לא תמיד מרגישים!"

זהו אני כבר פגעתי בחופה מאי כבר בשלב של גלגולים באוויר. את הנעשה אין להשיב הלב שלי דופק בחוזקה, הלחיים שלי חמות מבושה, בכלל איך היא מעיזה? לא הפסיקה להכניס לי מהרגע שיצאנו לטיסה והנה הפינלה שלה – אני הולכת למות בנמיביה שבאפריקה וכל מה שרוני ואליה יזכרו עלי ועל מאי זה שאנחנו מפליצות ועוד מספרות לכולם.