טיפסתי על ההימליה 1

השמש עמדה במרכזו של יום מבהיקה זהב על הרי הקרח ומשטחי השלג בצפון טיבט. 'שמש שקרית' כך היא נקראת כשהיא מאירה באור חזק ובעצם שולחת קרני כפור. בעוד כשעתיים אני ומשלחת מלוכסני העיניים שמלווה אותי נגיע לבקתה. עכשיו הם כמאה מטרים לפני. הם מדברים וצוחקים בטיבטית מהירה, אינני שומעת על מה הם משוחחים ומה משעשע אותם, אטמי האוזניים שהכנסתי עמוק עמוק קרוב אל קרום התוף מסרסים לי את חוש השמיעה, אבל זה לא מונע ממני להבין שהם מדברים עלי – נו, ברור שזה מתסכל אותי, אבל מה שמשגע אותי יותר זה הבן זונה שכל פעם מסתובב לבדוק אם אני עדיין מאחור, איזה עצבים הוא מביא לי, נשבעת, אם עוד פעם אחת הוא בודק – אני אתנקם בו וזה יהיה משהו חייתי בהן צידקי. לעת עתה אני חייבת להבליג, שילמתי לכל אחד מהם 100 דולר מס שקרים ואני דיי תלוייה בהם.

על כל פנים אנחנו אוטוטו מגיעים, בינתיים אני לוחצת חזק חזק את מסכת החמצן שהלבישו לי על הפנים בניסיון לינוק עוד בּוּסט של אוויר לריאות שנשנקו לפני שעות ספורות.  יאללה כבר שהנשימה תחזור -"טִּיבֶּטִּיאָן אֵייר סוֹפְּלָיי מָאסְק" בתחת שלי, איזה "אֵייר" ואיזה "סוֹפְּלָיי" מה לא הייתי נותנת עכשיו תמורת משאף ישראלי קטן  בתוספת כדור נגד בחילה וסחרחורת  – קושאלאאימאשלהם – 8,400 מטר זה מה זה גבוה,  וואחד פחד חטפתי, הרגליים רעדו לי ללא שליטה כבר מההתחלה.

אז עכשיו שהם שם ואני כאן…אני חושבת אם זה באמת מה שהיה חסר לי בחיים? לטפס הרים? על מי אני עובדת פה? פותחת בלוג של סיפורים קצרים ועל הפָּאטָּה מתחילה לבַּרבֶּר, יהיה מה שיהיה, כותבת באחד על מסעות ומספרת בשני על ניסים ונפלאות וככה בלי משים נשמט לי מהפה שהאתגר הבא זה לכבוש את פסגת ההר הגבוה בעולם… ועוד למען ישראל-  אני? עלק מה? נהייתי פטריוטית? ובכלל מה חשבתי לעצמי שאנשים לא קוראים אותי? שלא יבואו לבדוק?

אז שאול בא. באהבואהבואה בא וגם הביא איתו שני שומרי ראש.

 ***

 נחתתי בטיבט לפני כשבוע, אבל לא לפני שהתקשרתי אליו לשאול כמה שאלות שלא יהיו אי הבנות. הוא אמר לי שהם מעבירים שיעורים אינטנסיביים בטיפוס הרים ומי שבאמת באמת רוצה – עולה, אין הוקוס פוקוס ואין פלאים, יש כוח רצון יש אמונה והם שמביאים הצלחה זה מה שאמר טנגינג מורזאי משבט השרפה.

כששאלתי אותו מה לגבי הציוד ומה עלי להביא אתי,  ענה שהכל כלול בחבילה, יש בגדים חמים וחליפה אטומה, מקבלים כפפות טרמיות, גרביים עבות, נעליים מתאימות, כובע מצמר כבשים ומשקפים מיוחדים. כל זה  בשילוב הרבה רצון ואמונה ואת הופכת למטפסת הרים מהשורה הראשונה כך אמר.

– וזה באמת באמת ההר הכי גבוה בעולם, אתה מבטיח נכון? זה לא שכשאני אסיים לטפס אותו ימצאו לי הר גבוה יותר, הה?

– "צ'וֹמוֹ לוּנגְמָה" (אם העולם) הוא ההר הגבוה ביותר בעולם יקירה

– ו"צ'וֹמוֹ לוּנגְמָה" הזה… זה האוורסט, כן? זה לא שתפתיע אותי אחר-כך ותגיד שלא הבנתי נכון הה?

– האוורסט, האוורסט, תהיה שקטה, יהיה בסדר.

 היה לו קול נעים כשדיברנו בטלפון, הוא דיבר אנגלית רהוטה מהולה במבטא טיבטי והתוצאה היתה משוחה בסקסיות מופלאה. כן, הקול שלו דיבר אלי בעוצמות משכנעות וכך האמנתי שגם אני יכולה. אז עכשיו אני כאן בסוף שבוע של הדרכה וכבר לא מסוגלת לשמוע אותו ואת המבטא המחורבן שלו והכי הכי שיגע אותי כשהוא היה מסנן באיפוק מירבי "תעלי, תעלי כבר, עוד לא התחלת תנסי, אבל תנסי, אלוהים אדירים תרימי את הרגל שלך למען השם". דיי, כמה אפשר לשמוע את המגעיל הזה עם הקול של קרפדה –  זה בשל כך שדחפתי את האטמים עמוק עמוק בתוך האוזניים.

אז עכשיו אנחנו בחזרה, ככה זה כבר שבוע, הולכים מנסים קצת וחוזרים, חושבת שבממוצע עליתי כ 10 צעדים אנכית. זהו, זה היום האחרון שלי אחר כך ביי ביי טיבט וקוסאמם – הרים  לעולם לא יראו אותי יותר.  גם כן קושרים לי רתמת בטחון סביב המותניים כאילו הייתי בובה על חוט….. וואלה יופי, מצאו עם מי להתעסק.

אניוואי, כולנו עצבניים, הם בגלל שזה הכשלון הראשון של השבט מאז 1920 ואני בגלל שלא עליתי על ההר ולא כבשתי אותו. אבל זהו, אני חייבת לשתוק, סיכמתי איתם שכל אחד מקבל 100 דולרים כדי שישתקו וישקרו וגם כדי שבהזדמנות הקרובה ישימו את דגל ישראל על הפסגה.

עכשיו הם מחכים לי בפתח הביקתה, אני צריכה להעמיד פנים ולשחק את משחק החיים שלי, הורדתי את מסיכת החמצן מהפנים, ניערתי את השיער שיגלוש בפראות על כתפי, חיבקתי את טנגינג והחבר שלצידו ובסחבקיות צבאית שחררנו קולות של צחוק ושמחה שהנה משימת הטיפוס הושלמה… כך לפחות נדמה היה לתיירים ששהו בביקתה. אני רואה את זו שנוגעת עם המרפק בבעלה ואומרת "שִי אִיז אִיזְרָאֶלִיז, פְּרָבֶּבּלִי פְרוֹם דֶּה שָיֶיטֶת-. בִּיג דֵיי פוֹר דֶּה ווּמָאן אִין דֶּה ווֹארְלְד"

אז הכל היה עובר חלק לולא שאול שקרא את הבלוג שלי והגיע גם הוא לטיבט ועוד עם שני שומרי ראש. זה היה בחדר שלי שפגשתי אותם. שאול השתרע על המיטה ראשו מונח מעל כמה כריות וידיו שלובות ביניהם, בשלב הזה הוא עוד חייך. שני המָמוּטוֹת האחרות  עמדו לידו, גם הם שלובי ידיים אבל על החזה, הם היו רציניים שהלב שלי חדל לפעום שניות אחדות אלא שאז שמעתי אותו מדבר עברית וזה נתן לי תחושה של בית, וחום שהרגשתי את הדפיקות חוזרות.

– רום? רום וונדר?

– אני בכבודה? ומי כבודו? עניתי בזמן שאני מסירה את האטמים מהאוזניים

– אני שאול אבל זה לא העניין, מעכשיו קוראים לך רָחֵל ווָאחש.

– סליחה? מי…

אז לא הספקתי להגיד 'מי אתה שתשנה לי את השם – וואלה יופי'…  שאחד מהבּוּלדוֹגִים שלו תפס לי את היד הסתובב מאחורי הצמיד אקדח לגרון שלי ואמר "שששש, חלס, אל תתחילי להתחכם עם שאול יאלללה יאלללה חוזרים לישראל".

אז, בטח ששמחתי לחזור לישראל… אבל הדרך שהפושטק הזה קבע לי את החיים הרגיזה אותי ששמתי לו בעיטה הפוכה בביצים.

אחר כך דיי הצטערתי.

חשתי שזעזעתי אותו והיה נדמה לי שהוא צרח כשנפל, הדבר הבא שחשתי היתה מכת אקדח על עורפי והתעלפתי אבל לא לפני שחשבתי שזה לא הוגן מצידם – שני גורילות על בחורה אחת? זה לא פֵר!

הדרך הארוכה לישראל עברה ביעף, הם כנראה שמו אותי בתוך ארון מתים או באיזו עגלה של חולים סופניים והעלו אותי למטוס לא מודעת ולא יודעת, אניוואי לא נשאלו שאלות בגבולות והחטיפה הזו עברה להם חלק, בלי בעיות.

זה רק אחר-כך שהם הצטערו שהם פגשו אותי.

שלושתם.