מעיין הנעורים – פטרה

על הדלת היה כתוב בשחור בולט.
פטמה כן ותתפלאי אני רואה גם לך בעיניים
דפקתי שלוש פעמים בדיוק כמו שהוא הזהיר. וחיכיתי.

אחרי דקתיים דפקתי שוב – הפעם דפיקה אחת ולאחר דקה עוד דפיקונת קצרה – זה מה שאמר האיש הזקן ומייד החל לצחוק באופן מצמרר. הוא יושב כאן ממול על כיסא נדנדה וסורג מפה או שזו כיפה.

אני רועדת.
אני פוחדת.

***

זה התחיל כמו חלום.
הוא הגיע משום מקום והחל לדבר. והוא מספר על אותו מעיין שמניב חיים. כל השותה ממימיו, כך אמר, חש את שעוד לא קרה, נושם את הבא ואת זה שאחריו ונשאר לעד עם יופיים של נעוריו.
אני חוככת ידיי בסיפוק, קדימה שוּט, "זה אני" צעקתי משמחה – "מה עלי לעשות כדי לשתות"?
שששש, אל לדבר, אל להפריע לחיזיון.
והוא עכשיו לוחש… הסכיתי ושמעי….

זה היה ביום הארוך ביותר בשנה. הירח והכוכבים לא מזמן כבו ועזבו, השחר עלה ואת ברגע הזה הפצעת.
בהתחלה נעתקה נשמתך אך את לא ויתרת והחזרת אותה לחיקך, אחר כך צרחת וצרחת שלושה ימים וגם לילות. ולא היה לך מי שירגיע ולא היה לך מי שיחבק. את נעזבת, ננטשת ביער דואבת. והיית עטופת סחבה רקומה במילים הבאות..

'רוּפָּה-הֵה – מֶד אִין דלהי"
והמחזה היה כה עצוב עד שמועצת יושבי מעלה החליטו פה אחד ליתן לך את סוד העלומים הנצחיים.
זהו רוּפָּה-הֵה, קומי, עורי, הזמן בא ועליך להתכונן….

עכשיו לבשי את מיטב מחלצותיך צבעי אצבעות רגליך באדום ועטרי גם בנקודות. הביאי חינה בידיך הענוגות וסעי אל הנהר לטבול גופך בגאנגס. וכשאת כזו טהורה שימי עדייך ברגליך, ידייך, צווארך, ואפך.

הו, ואז, רק אז, סעי אל פטמה בשלום.
ומי זו פטמה? שאלתי. ולמה אני בהודו? המשכתי. ואיך זה שאתה יודע את יום הולדתי?
והוא ענה לי בשלווה מדומה, "תראי יפתי, אני לא מבין למה את תמיד מניחה קושיות מתקילות? אך אם את חייבת לדעת, אז על שאלות שתיים ושלוש אין לי אחריות ואני לא יכול לענות. על פטמה מהשאלה הראשונה כתבתי פוסט, את מוזמנת להיכנס לבלוג שלי בקפה ולקרוא".
"אבל אין לי מחשב עניתי לו במיידי – הודו? זוכר"?!

אבל הוא לא נשאר לענות והחלום החל נמוג.
ואני, בעצם, אני המשכתי לישון ואולי חזרתי לחלום, זה רק שלפתע התעוררתי בבהלה כששמעתי חריקת צירים חלודים עם טריקת חלון מהסרטים.
התיישבתי בבהלה, הסתכלי ימינה שמאלה הצצתי גם מתחת למיטה וכשהייתי בטוחה שאין שדים, חיות או שאר מרעין בישין רצתי לנעול את הדלתות. חלום טוב חלום שלום, טפו טפו טפו, מלמלתי ומייד קפצתי על רגל אחד שבע פעמים, הסתובבתי סביב צירי אחוזת תזזית ובד בבד הצלבתי אצבעות בשביל לכסות את שתי הדתות. כשהטקס הסתיים חזרתי למיטה.
ברם או אולם, עברה השעה ולא באה לי שינה. הדלקתי טלוויזיה וזפזפתי בינות הערוצים וב 'הוט בומביי' נעצרתי.
לפתע מופיע דף ובגדול היה כתוב…
לכניסה לחץ OK – לא חשבתי הרבה ולחצתי.
ושם, בהודית…
הוראות הגעה לפטמה.
להמשך לחץ OK
באינסטינקט לא נשלט לחצתי.
הייתה שם תמונה של נהר, מטוס, רכבת וחמסה עם עין בתוכה, ושוב בהודית לצידם נכתב…

אחרי שטהרת את עצמך בנהר הקדוש את לוקחת מטוס לישראל. עולה על רכבת לתל אביב,יורדת בתחנה השלום או בשמה היותר מוכר – מרכז עזריאלי. גשי לאלברט מהמוניות, הוא כבר ייקח אותך לרחוב 'אחד המזלות' 2 – יפו. כשתגיעי בקשי מהזקן, שמתנדנד ובין לבין סורג, את קוד הכניסה לפטמה.
זהו, אני איתך סיימתי משם היא כבר תמשיך.
מה זה? מה זה? הלו? אני שני צעדים מיפו!!! הוא נורמלי? למה לעבור דרך הודו? אני לא מבינה, אני לא מבינה – נדנדתי את ראשי לצדדים בתנועת 'לא מאמינה' והדלקתי רשת ג' כדי לשכוח את 'החרטה ברטה' שראיתי ממש לפני רגע. אלא שפתאום אני שומעת את הקריין אומר

"הֵיי רוּפָּה, רוּפָּה-הֵה, מוטב תבצעי, יאלללה קדימה עשי גם בלי להבין".

נו, זה כבר יותר גם בשביל סיפור מההזיה.
שמתי כפתן, צבעתי אצבעות באדום הוספתי כמה נקודות, ענדתי את התכשיטים שחררתי לאוויר העולם איזה 'סְקְּרוּ יוּ גאנגס' ובעצבים זרקתי גם 'קוסומוי טהורה'
ואז נסעתי ברכב ליסינג שלי ליפו.

***

אני רועדת.
אני פוחדת.
התבוננתי שוב בדלת וחזרתי על מה שכתוב
פטמה כן ותתפלאי אני רואה גם לך בעיניים
אלוהי הרחמים – קצת ניקוד, חשבתי בליבי, היא לא שמעה על פסיק ונקודה? בחייאת? – גאון מי שמבין.
אחרי הדפיקות ורגעי ההמתנה שמעתי כיסא שנגרר, צעדים איטיים, מעט כבדים וקול צרוד שאמר …

"רִגָּעעעעע, אני עומרת לֶק רִגָּעעעע. ווּילִּי ווּילּי – מה קרע"?
"זו אני רוּפָּה-הֵה הזדהתי ברעדה".
"הופה היי"? שמחת זקנתי עלק! תַּחַזְרִי לבית שלך נגמר פה הקפה ואת הקלפים גנבו אמרה והיא עדיין מבעד הדלת.
"אבל, אבל, אבל…זה הזקן מהחלום שאמר שאת תתני לי הוראות להגיע למעיין הנעורים – מתנה ליום ההולדת ש..".

לא הספקתי לסיים את המשפט והדלת נפתחה.

חחחח היא צחקה, "תגידי מי שולט לֵק בחלומות? אין סוויטשים אין סינונים? כאילו מה? הכל מותר שם? ואת מאמינה וגם באה? אם ככה, אני אמשיך לתת לך עוֹרָעוֹת…."

ואז היא קוראת לי, "בועי, בועי…הנה שבי כאן".

אני התיישבתי, גם היא. אחר-כך אמרה או שרה זה לא היה ברור – זה היה נורא…
מעבר להרים ולמדבר,
אומרות האגדות,
ישנו מקום, שאיש ממנו חי עוד לא חזר,
והוא נקרא הסלע האדום.
הו, הסלע – האדום!

"אז זה שם שאני אמצא את אותו?" שאלתי בחוסר סבלנות.."
"את מה"?
"את המעיין, מה את מה"?
"קֵּל בֵּט, וואלה, את עדיין מאמינה? תתעוררי, תתעוררי כבר…"
"אבל אני ערה. אני ערה, רקעתי ברגלי. תגידו כולכם, אתם רוצים לשגע אותי?

***

מותק, מותק, מי רוצה לשגע אותך יפה שלי, מה קרה? אמרת לי להעיר אותך מוקדם כדי להתכונן,שכחת? היום יום הולדת אהובה שלי – ים המלח, זוכרת?