סין בשליש מחיר 1

מה לדבר איתו? מה? הוא מבין עברית? אנגלית? פרסית? לא, לא, הצילו, לא! אימא… אימא, בחייאת, רחמים עלי אני עוד צעירה….ליאת, תחזיקי, אל תשחררי, תחזיקי אני מחליקה, תחזיקייייייייייי…אימא…. ליאתתתתת! ליאתתתתתתת אני נופלתתתתת אלוהי השמיים הגדולים שלי

הצילווווווווו.

הצילוווווווו

****

הכל התחיל ביום שהכריזו עליה כאחת מפלאי עולם. זה היה היום שהחלטתי שאני נוסעת לשם ויהיה מה. העיתונים חגגו בפרסומי מבצע אל החומה, אלו נתנו ימי לינה על חשבונם, אחרים אירגנו ביקור חינם במקדש הלאמה, ואחד אף הבטיח הקרנה נדירה לסרט "צרות גדולות בציינה הקטנה" כולם בלי יוצא מן הכלל הוסיפו משהו בקטנה. אבל רק הוא הבטיח את החומה במחיר של מלונה, הוא גם היה הכי קריאטיבי כשזמזם לי את הסלוגן הסנסטיבי

"סין עם טריז קריז והרבה בריז בשליש – לשרותכם השטיח המעופף פליז".

שליש מחיר כך אמר הבן זונה, חלום של מבצע, אז קניתי וגם דאגתי שיהיה כרטיס נוסף מתנה לליאת.  ואני כולי התרגשות גדולה, לא חיכיתי ליום ההולדת שלה, נסעתי אליה בהפתעה והודעתי שהגיע הזמן ושאנחנו הולכות להגשים עוד חלום שלה.

אלא ששום דבר בעולם לא הכין אותי להבעה שבפניה, חשבתי שהיא תשתולל משמחה, טיול לחו"ל במתנה זה לא משהוא שגורר אחריו טענה. אלא  שהיא הסתכלה עלי במן מבט עגמומי והחלה למלמל במבוכה גדולה…

– רום, תראי, באמת שלא נעים לי, זה לא את, זו אני, אני צריכה זמן להרגע. את יודעת שאני אוהבת אותך ואם יש מישהי שאני סומכת עליה בעיניים עצומות זו את – אלא שכנראה משהו בחיבור שלנו מעמיס עלי הרפתקאות משמיים. תעשי טובה אל תפגעי לי בבקשה רק תני לי מנוחה.

כאב לי לראות אותה כך מוותרת, פניה נכמרו ממצוקה והיה זה מראה קשה לכן עניתי בהבנה

– הה, בטח מותק, קחי את הזמן, זה בסדר אני לא נפגעת, מממממ   זה רק שחבל הכרטיס הלך אין עליו החזרות… ובכלל היינו יכולות לעשות חיים,  את יודעת, החומה זה עכשיו אִין, והיא עוד בסין.

יכולתי להמשיך בתחנונים אלא שנזכרתי שאני ברגע של הבנה ומייד סיימתי במלוא כוונה

– אבל לא נורא בובה, לא נורא, אולי בהזדמנות אחרת.

– כן, אולי מתישהו בעתיד, אמרה ונשכה את השפתיים שזה סימן ל "אני משקרת, את מתעלמת".

למעשה הזדהתי איתי לחלוטין, היה לי ברור שהיא זקוקה למנוחה, ובאמת, בהן צדקי, אילולי המבצע האטרקטיבי ויום הולדתה שקרב ובא באמת שלא הייתי מעלה על דעתי להציע לה…או אפילו לנסוע בעצמי, אבל היה מה שהיה וקרה מה שקרה. ליאת איננה, היא לא הצטרפה.

אניוואי, אני כבר במטוס, יושבת בשורה 13 יציאת חירום, יש לי הרבה מקום לרגליים הארוכות והחטובות שלי ואני מתרווחת בפאנן. דיילת סינית בשיער שחור ארוך שאסוף כזנב סוס עוברת לצידי ומחייכת אלי באדיבות. היושבים, כולם נראים נינוחים ורגועים כולם זוגות זוגות מתלחשים ומתרגשים. רק אני ישבתי לבד, זה עושה לי רגשי קליל ומתעוררת בי תחושת החמצה אבל השתדלתי להדחיק ולהנות מתחילתו של מסע מופלא. וכך תוך שאני מהרהרת על החוויות שצפויות לי ובין לבין על החרא של "מר גורלי" – הפנתי מבט אל עבר החלון… ושם, במרחק לא רב אני רואה אותה כשהיא אצה רצה מדלגת מתחמקת מהרודפים אותה והיא מנופפת עם הכרטיס שבידה וצורחת "חכו לי חכו לי בבקשה תחכו לי"

מה זה? ליאתי? לא יכולתי שלא לתהות ההייתה היא או ששוב באה לי בחלום – שפשפתי עיניים וכשפקחתי אותן ראיתי שאכן זו היא והיא כל כך קרובה לגלגלים….

" זו ליאתי! צעקתי לעבר כולם, חכו לה, בחייאת, תעשו לי טובה חכו לה שנייה היא כבר עולה".

אז אל תשאלו איך קורה שמטוס בטיסה סדירה מחכה רק לה, זה מה שהיה, וזה באמת מה שקרה וכך יצא שהיא עלתה.

מהון להון היא מתיישבת ואנחנו בקטע של להעביר חוויות על איך ברגע האחרון היא החליטה לנצל את הכרטיס שקניתי לה והכי הכי שהמשפחה תמכה בה "על הפָּטָּה, יהיה מה שיהיה – סעי איתה" זה מה שאמרו לה.

אנחנו כבר שלוש שעות במטוס, עכשיו שוקטות, בדיוק סיימנו להתווכח אם מאחורי החור השחור שהוקינג  המציא יש בכל זאת חיים, בדיוק בזמן שהסכמנו שכנראה החור הוא רק חור ואם הוא שחור זה באמת לא מעניין אותנו– בדיוק בשקט שאחרי הסערה הזו ששמענו קולות במערכת הכריזה במטוס.

הקול היה מפתיע, ליאת נתנה בי מבט חרד ואישוניה נפקחו לרווחה, היה ברור שגם היא זיהתה אותו, הסתכלנו סביב לראות אם לאחרים הוא נשמע מוכר אלא שנדמה היה שרק אנחנו הבחנו ורק עבורנו היה שידור בסגנון ה- "דֶזָה ווּ – קוּבָּבָּה בָּא בִּי בּברוּר"

ליאת במיידי שמה לי מכת מרפק וצרחה לאאאאאאא! כך יצא שהבהילה את כולם וגם אותו שמיד אמר…

"וואללה את, תרגיעי במיידי עוד לא שמעת מה יש לי להגיד, ווָאחָד הפחדת אותי!"

ואז הוא מתחיל באגלית

"הלו, הלו, וָואן  טּוּ  טְ'רִי….

עוד לפני שסיים את המשפט שתינו הרמנו יד כי ידענו! אלוהיי השמיים שלי – ידענו!

והוא ממשיך…

"דִיס אִיז  יוֹר  קָפּטֵיין  ספִּיקִינג,  פְּלִיז  רֵייז  יוֹר  הֵאנד אִיף יוּ בוֹט'  דֶּה  טִּיקֵטְס  פְרוֹם פְלָייִנג-קָּרפֶּט".

זהו, אני כבר התחלתי לבכות, ליאת לעומתי החלה לקלל את היום שהכירה אותי.

בקיצור, אנחנו עם היד למעלה, היה ברור לנו שטוב לא יכול לצאת מזה וזה בטוח לא קטע של זכייה באיזו הגרלה, אז החוצפן הזה שקוראים לו טייס, ממשיך באנגלית הקלוקלת שלו ואומר…

"וֵאלקָּם, וֵאלקָּם, "בּוֹמבּוֹת" אָיי סִי זֶת דֶה לָאסט טָיים ווֹאסֶנט אִינָף פוֹר  יוּ … הָה?, אוֹקֶיי.. נָאוֹ מֶייבִּי דִיס ווִיל קוֹנבִיס יוּ זֶת זֶר אִיז נוֹ מבצעים אמיתיים בחיים, עלק קונות כרטיסים ב'שטיח המעופף' אז עכשיו בבקשה הִנֶה תעופו" אחר כך הוא פונה לסינית ואומר "פְלָּייט אָטֶנדֶנט הֶלפּ מִּי פְּלִיז".

אז צ'וּנְג לִי שהיא הדיילת הסינית עם שיער הסוס מחייכת לעברי בחמלה נותנת לי שטיח פרסי ובמהירות אומרת…

"יוּ טוֹלק טוּ הִים אוֹקָאיי?  טוֹלק טוּ הִים!",

"מה  זה 'יוּ טוֹלק טוּ הִים אוֹקָאיי' מה? את השתגעת?" קראתי לעברה אלא שלא עוברת שנייה, בחיי ובחיי האלוהים שלי, שנייה לא עברה שנפתחת דלת החירום במקום שישבנו והרוח החלה לשאוב אותי החוצה. אני שפחדתי החזקתי חזק חזק את היד של ליאתי וצעקתי לסינית במהירות באיזו שפה אני צריכה לדבר איתו, עברית? אנגלית? פרסית?

מייד אחר-כך צעקתי לליאת, לאימא שלי ולאלוהים שלא יעזבו אותי. ליאת למזלינו לא עזבה והצליחה להחזיק בשערות של צ'ונג לי דקה שלמה אבל במיידי מצאה את זנב הסוס של הסינית בידיים שלה ורק מזה היא כמעט השתגעה.

זהו, אז עכשיו היא מתעופפת יחד איתי…