קובבה איירליינס

על גבי המטוס היה כתוב באדום גדול  קוּבָּבָּה איירליינס. מייד הערתי את תשומת ליבה של ליאת "תראי איזה קטע – קובבה, לא מצחיק?" היא שתקה ואני לא הבנתי למה, בדרך כלל היא עונה ואומרת "בחיי מצחיק, נראה לך סימן למשהו? שנבטל?"

הפעם דממה.

 וכך, בעוד אנו על כבש המטוס, הדיילים, שניים במספר, חייכו ופצחו בקנון –  "תודה שהתנדבתם לטיסת מבחן, בטוחתנו שתהנו"

ליאת לא חשבה הרבה ומייד שלפה את המשפט הבא…

"אתם יודעים שהייתי בקורס טיס? לא, רק רציתי שתדעו, אנא ערפה"

איזה יופי, אני התבוננתי בה בהערצה ופליאה.. כמה שהיא שנונה בחיי. לי לא היה הרבה מה לומר, המוח שלי נתקע ב"בטוחתנו" ובום טרררראח גם נזכרתי ברחל המורה ללשון, אבל הייתה זו סתם אסוציאציה כי מה שהכי הפריע לי זה שאיך שליאת ראתה את ה'טסטוסטרון המעופף' נעשתה פתאום חברותית ועל זה לא יכולתי לשתוק, לכן שאלתי בסרקזם מסויים

"מה קורה ליאתי, התחלת לדבר?"

"הה? מה? בה?" היא גמגמה.

"לא, לא, שלא תביני לא נכון אני לא פגועה אבל בחייאת זה…."

לא סיימתי את המשפט כשלפתע שמענו קריאה נשית מאחור

"יו אבל תראה, תראה אין למטוס גלגלים? הוא יושב על ג'קים, אני לא עולה! אני אומרת לך אני לא עולה!".

"תגידי מה את רוצה ממני? אמרו טיסת מבחן לא? יש אלמנט חדשני, ובכלל, מספיק עם הפחד, תזרמי!".

"אבל איך? איך ייסע לעמדת המראה"?

"זו ההפתעה, אלוהים, למה אני צריך להסביר לך כל דבר, הנה תראי את ה'פצצות' שלפנינו, את שומעת אותן מתלוננות? הן מצייצות"?

היא שתקה קלות, ואז כמעט בוכה אמרה "נו טוב על אחריותך".

אני הסתכלתי על ליאת ושאלתי בלחש "ליאת שמת לב שאין גלגלים למטוס"?

"לאאאא" אמרה והוסיפה "התמקדתי יותר בקובבה ובדיילים".

"אז איך זה ימריא? איך?" המשכתי…

"מה שיהיה יהיה, בואי נזרום…"

 אז זרמנו אל מקומות הישיבה. זה היה רק כשהתיישבנו שהחלו התהיות.  במקום חגורת בטיחות היו מוטות תמיכה 'ארגומטרים מסגסוגת פלטיניום מרופדת' שירדו שליק שלק מלמעלה והתלבשו לנו בול על הכתפיים. היו גם מוטות אחרים, יותר מהסוג ה'פניאומטי דרמטי' שאחזו את אגן הירכיים.

האמת שבשלב הזה הייתי עדיין רגועה ונדמה לי שגם ליאת ואם כבר – אז בעצם כולם. זה היה סבבה לראות איך שכל הפרצופים האמיצים של משתתפי מבחן הטיסה לקובבה היו מבסוטים.

אלא מה? לא עברה דקה ובבת אחת  נפערו להם פתחים באזור הרגליים ובו ברגע הן נפלו מתנדנדות באוויר. לא הספקנו לעכל את הנעשה והמושבים התיישרו אנכית ומצאנו שאנו תלויים מהזרועות על מוטות ה"פניאימאימאשלהם" כבובות על חוט.

היו צריחות וצעקות רמות, ראיתי אחת שבוכה ושמעתי את ליאת ממלמלת ברעדה "הילדים שלי הילדים שלי" הייתה גם זו ממקודם עם החבר שלה – היא לא הפסיקה לקלל אותו ולהבטיח שהגיע סופו אבל הוא בכלל לא שמע אותה הוא היה צהוב מזרימה ואמר, יוּ פִּיפִּי, יוּ פִּיפִּי….

אני לא יכולתי להצטרף לשאגות מסביב – לי נדבקו מתרי הקול איפשהו בגרון העיניים נפתחו והאישונים נצמדו לדפנות. ליאת שראתה אותי במצבי צעקה תעצמי עיניים תעצמי עיניים תוך כדי שהיא מקוננת שהשאירה את הילדים בלי אימא.

וכך נמשכת לה ה"שישו ושמחו" ובתוך כל ההמולה בוקע קול הטייס והוא מודיע באנגלית…

"היר איז יור קפטיין ספיקינג, פליז רילקס, נו פיר – דיס וואס סקסספולי טסטד און ראטס לאבס"

אז נכון שזה לא ה'אישו' פה אבל, בחייאת, לטייס היה מבטא ישראלי כבד אז למה אנגלית? מה הוא מתבייש? אז מה אם הוא טייס – זה אומר שהוא לא מסתחבק בעברית? עלק "לא לפחד בבקשה להירגע זה נוסה בהצלחה על עכברי מעבדה" מה פה קשה?

ליאת את קולטת את העניין? ניסיתי כוחי בטלפתיה אלא שלא היתה תגובה.

אניוואי, הוא ממשיך ואומר ברמקול הפעם בעברית…

"מה יש כאן לקלוט?! אתם הישראלים וגם הישראליות היפות משורה שלוש מעבר וחלון, אתם שומעים טיסה ומייד רצים ומתנדבים כמו עכברים מורעלים – אז מגיע לכם".

זהו, זה כבר יותר מדי, אני חושבת, החוצפן גם מעז לחטוף ולשבש את גלי התשדורת שלי? שלי?!

עכשיו, הוא ממשיך, אתם קשורים טוב טוב… מייד מורידים את הג'קים מהמטוס, הרגליים שלכם ירגישו את המסלול. לכל אחד תקוע מסך פלאסמה מול העיניים, מייד תצפו בסרט על פנתרים ואנטילופים רצים בג'ונגלים של אפריקה, ברקע יהיו תופים ואתם מתבקשים לרוץ לקצבו של הטאם טאם.

הידיים שלי הזיעו יתר , אני לא טובה בריצה רציתי לצעוק, אני שיקרתי לכם בטופס ההרשמה בסעיף כישורים. זה רק שלא הספקתי להוציא מילה מהפה, הם לא נתנו לנו זמן להתרגל לרעיון ומייד נחתנו על הרגליים, הסרט התחיל, התופים רעמו והתחלנו לרוץ.

זה היה נורא, אחרי100 מטריםהלב שלי כמעט ושבק לא היה לי אפילו כוח לבכות או רחמנן ליצלן להתלונן, ככה המשכתי מכוח האנרציה.

זו שישבה לצידי בכלל לא התבוננה בסרט, לה נפתח הסכר בפה, היא לא הפסיקה להגיד "פוּסֶט, פוּסֶט אני בכלל נשואה ויש לי שלושה ילדים עזבו אותי באימ-אימה שלכם תנו לי לרדת רציתי קובה וחשבתי שקובבה זה רק שגיאת כתיב".

"תשמעי", אני אומרת לה, "אני לא זוכרת מי את ואיך קוראים לך…וזה שאת יושבת לצידי וכולנו כאן יושבים זוגות זוגות גורם לי להניח שאנחנו מכירות מאיזשהו מקום לכן אני מרשה לעצמי להגיד…

א-ת   מ-ו-כ-נ-ה   ל-ה-ח-ל-י-ף   כ-ב-ר  ת-ק-ל-י-ט?!!!!"

פתאום התנתקנו מהאדמה והיינו באוויר. כולם ברקע חייכו וקריאות "הצלחנו, "עברנו את המבחן", "זה גדול" "וואו'" "ענק" באו מכל עבר.

גם אצלי החלו דברים להסתדר, האישונים שלי התמרכזו, והעיניים גם מצמצו ואחרי שחזר הקול והזכרון פניתי לליאתי ואמרתי…

"וִוי, תראי אנחנו עפים"

"נו זה בגלל מבנה הכנפיים האוויר הדל שלמעלה והאוויר הדחוס שלמטה" ענתה לי.

"את מתכוונת לכוח העילוי מאמי"?

מה כוח עילוי? אַת, אֵת השפה היפה שלך תשמרי לסיפורים ואל תתערבי לי בקורס הטיסה.

וכך, אנחנו נשארנו להיות תלויים באוויר כמה דקות נוספות לפני שהעלו אותנו, החזירו המושבים וסגרו הפתחים. לא עברה עוד דקה ונכנסה להקת רקדנים מברזיל והם שרים "נון פוסו סקו, נון פוסו סקו…"  אני מייד הצטרפתי לשירה והקפצתי את הרגליים בתנועות ריקוד.

ופתאום שמעתי קול עמום ומוכר, זה היה גל…לא הבנתי מאיפה הוא צץ ובכלל השארתי אותו בישראל..

הוא התגבר על קולות השירה ואני שומעת אותו אומר

"רום, תעשי טובה תני לישון לא הפסקת לנחור ועכשיו את גם שרה ורוקדת?

קומי מאמי, קומי…

דיי, דחפתי אותו קלות בידי ומלמלתי אני לא נוחרת, אני לא נוחרת  זו ליאת.

"מה ליאת, מה את מכניסה אותי לכל החלומות שלך"

"שששש, מותק תרגעי זה רק חלום, מה קרה מה את מתלונת את אורחת"