קובבה איירליינס

על גבי המטוס היה כתוב באדום גדול  קוּבָּבָּה איירליינס. מייד הערתי לליאת "תראי איזה קטע כתבו – קובבה, לא מצחיק?" אבל היא שתקה ואני לא הבנתי למה.

לא אמרה מילה. ואני לא התעקשתי.

 אז אנחנו במדרגות המטוס ששתי דיילים מחייכים אלינו וקנון מתוזמן אומרים –  "תודה שהתנדבתם לטיסת מבחן לקובבה, בטוחתנו שתהנו"

ליאת ששתקה לי קודם מייד זורקת לאויר "אתם יודעים שהייתי בקורס טיס? לא, רק רציתי שתדעו, אנא ערפה"

אני התבוננתי בה בהערצה ופליאה. לי לא היה הרבה מה לומר, המוח שלי נתקע ב"בטוחתנו" ובום טרררראח גם נזכרתי ברחל המורה ללשון, אבל תעזבו את המורה ללשון בשקט כי מה שהכי הפריע לי זה  שעם ה"טסטוסטרון המעופף' ליאת מדברת אבל איתי, קודם, היא שתקה אז הייתי חייבת להעיר לה.

"מה קורה ליאתי, התחלת לדבר?"

"הה? מה? בה?" היא גמגמה.

"לא, לא, שלא תביני לא נכון אני לא פגועה אבל בחייאת זה…." אלא שלא סיימתי את המשפט שאנחנו שושמעות את הבחורה מאחרינו…

"יו אבל תראה, תראה אין למטוס גלגלים? הוא יושב על ג'קים, אני לא עולה! אני אומרת לך אני לא עולה!".

"תגידי מה את רוצה ממני? אמרו טיסת מבחן לא? יש אלמנט חדשני, ובכלל, מספיק עם הפחד, תזרמי!".

"אבל איך? איך ייסע לעמדת המראה"?

"זו בדיוק ההפתעה, למה צריך להסביר לך כל דבר, הנה תראי את ה'פצצות' שלפנינו, את שומעת אותן מתלוננות? הן מצייצות"?

"נו טוב על אחריותך".

אני הסתכלתי על ליאת ושאלתי בלחש "ליאת שמת לב שאין גלגלים למטוס"?

"לאאאא" אמרה והוסיפה "התמקדתי יותר בקובבה ובדיילים".

"אז איך זה ימריא? איך?" המשכתי…

"מה שיהיה יהיה, בואי נזרום…" כן, ליאת הרבה יותר קלילה ממני, אני חייבת להודות.

 זרמנו אל מקומות הישיבה. זה היה רק כשהתיישבנו שהחלו התהיות.  במקום חגורת בטיחות היו מוטות תמיכה 'ארגומטרים מסגסוגת פלטיניום מרופדת' הם ירדו מלמעלה והתלבשו לנו בול על הכתפיים. היו גם מוטות אחרים שאחזו את אגן הירכיים. בשלב הזה הייתי עדיין רגועה ונדמה לי שגם ליאת ואם כבר בעניין אווירה – אז בעצם כולם היו רגועים ואפילו מבסוטים. סבבה?

אלא מה? לא עברה דקה ובבת אחת  נפערו להם פתחים מתחת למושב והרגלייים שנחו על ריצפה, פתאום התנדנדו באוויר. לא הספקנו לעכל את הנעשה והמושבים התיישרו ומצאנו שאנו תלויים מהזרועות על מוטות ה"פניאימאימאשלהם" כבובות על חוט.

כולם צרחו. זה היה מטורף. אני שומעת את ליאת ממלמלת ברעדה "הילדים שלי הילדים שלי" וההיא ממקודם עם החבר שלה – כל מה שיצא לה מהפה זה "ינעל דין דיבוק" ותמות אמא של מי שייצא איתך להרפתקה שוב" אבל הוא מצידו כל מה שהיה אכפת לו שבדיוק השתחרר לו פִּיפִּי וכולם עוד רגע יבינו שזה מפחד.

רק אני שתקתי – לי נדבקו מתרי הקול בגרון, העיניים נפתחו והאישונים נצמדו לדפנות. ליאת שראתה אותי במצבי הזה צעקה עלי לעצום עיניים כי אני מפחידה אותה יותר.

ובתוך כל ההמולה בוקע קול הטייס והוא מודיע באנגלית…

"היר איז יור קפטיין ספיקינג, פליז רילקס, נו פיר – דיס וואס סקסספולי טסטד און ראטס לאבס"

לאמור: מדבר הטייס שלכם, בבקשה להירגע, לא לפחד – זה נוסה בהצלחה על עכברי מעבדה"

אניוואי, הוא ממשיך ואומר ברמקול הפעם בעברית…

אתם הישראלים וגם הישראליות היפות משורה שלוש מעבר וחלון, אתם שומעים טיסה ומייד רצים ומתנדבים  – אז מה שתקבלו מגיע לכם".

והוא ממשיך, תראו אתם קשורים טוב טוב… מייד מורידים את הג'קים מהמטוס, ואתם ממש תעמדו על המסלול. לכל אחד יש מסך פלאסמה מול העיניים, מייד תצפו בסרט על פנתרים רצים בג'ונגלים של אפריקה, ברקע יהיו תופים ואתם מתבקשים לרוץ לקצבו של הטאם טאם.

רציתי לצעוק להם שאני לא טובה בריצה וששיקרתי בטופס ההרשמה בסעיף כישורים. רק שלא הספקתי להוציא מילה מהפה שהרגליים נגעו במסלול, הסרט התחיל, התופים רעמו והתחלנו לרוץ.

רצנו רצנו רצנו איזה  100 מטרים הלב שלי כמעט ושבק לא היה לי אפילו כוח לבכות, המשכתי רק מכוח האנרציה. נשבעת לכם בנדר!

ליאת לא שתקה כמוני, היא לא הפסיקה להגיד "פוּסֶט, פוּסֶט אני בכלל נשואה ויש לי שלושה ילדים עזבו אותי באימ-אימה שלכם תנו לי לרדת רציתי קובה וחשבתי שקובבה זה רק שגיאת כתיב".

שגעה אותי עד שיצאתי עליה בצריחה "א-ת   מ-ו-כ-נ-ה   ל-ה-ח-ל-י-ף   כ-ב-ר  ת-ק-ל-י-ט?!!!!"

לא עברו 5 דקות מאז שהתחלנו לרוץ שהתרוממנו מהאדמה והיינו באוויר. אז במקום כל הצריחות ממקודם פתאום שומעים "הצלחנו, "עברנו את המבחן", "זה גדול" "וואו'" "ענק" מכל עבר.

גם אצלי החלו דברים להסתדר, קודם כל האישונים שלי התמרכזו והעיניים גם התחילו למצמץ ואחרי שחזר הקול פניתי לליאתי ואמרתי…

"וִוי, תראי אנחנו עפים"

"נו זה בגלל מבנה הכנפיים האוויר הדל שלמעלה והאוויר הדחוס שלמטה" ענתה לי.

"את מתכוונת לכוח העילוי מאמי"?

מה כוח עילוי? אַת, אֵת השפה היפה שלך תשמרי לסיפורים שלך ואל תתערבי לי בקורס הטיסה.

מייד איך שהמראנו העלו אותנו, החזירו את המושבים וסגרו את הפתחים. לא עברה עוד דקה ונכנסה להקת רקדנים מברזיל והם שרים "נון פוסו סקו, נון פוסו סקו…"  אני מייד הצטרפתי לשירה והקפצתי את הרגליים בתנועות ריקוד.

ופתאום שמעתי קול עמום ומוכר, זה היה גל…לא הבנתי מאיפה הוא צץ ובכלל השארתי אותו בישראל..

הוא התגבר על קולות השירה ואני שומעת אותו אומר

"רום, תעשי טובה תני לישון לא הפסקת לנחור ועכשיו את גם שרה ורוקדת?

קומי מאמי, קומי…

דיי, דחפתי אותו קלות בידי ומלמלתי אני לא נוחרת, אני לא נוחרת  זו ליאת.

"מה ליאת, מה את מכניסה אותי לכל החלומות שלך"

"שששש, מותק תרגעי זה רק חלום, מה קרה מה את מתלונת את אורחת"