בורסת הצבעוני

התחלתי לסחור בבורסה כבר בגיל 20. בהתחלה זה קירטע, אבל עם הזמן לקחתי יותר ויותר סיכונים והצלחתי דיי יפה. היה לי הסדר עם עצמי, מסכנת רק את הסכום שאני מוכנה להפסיד ומתאבדת על זה. וכשאני מדברת על התאבדות אני מדברת על מניות הכי ספקולטיביות שאפשר לעלות על הדעת.
כשהייתי בשנות העשרים שלי, הלך לי לא רע. יותר מאוחר, בחמש עשרה השנים האחרונות, שום דבר לא השתנה חוץ מדבר אחד, במקום לסחור בבורסה בישראל סחרתי בנסדא"ק. ובמקום חברות מקומיות שייצרו מוצרים התחלתי לסחור בביו-טכנולוגיה שזה מעלה לשמים ומוריד אותך שאולה בהינף עין. גם כאן הלך לי לא רע עד ש… בלילה אחד. לילה אחד רבותי, הפסדתי 93 אחוז מהקרן והרווחים שלי.
המרתי על מה שהייתי מוכנה להפסיד. אז כמו שניחשתם בוודאי זה לא גמר אותי זה רק גרם לי לעשות פסק זמן קטנטן.
אז עשיתי הפסקה של שנתיים וחצי. לא משכתי את הכלום שנשאר לי בבורסה כי יותר מהתחתית שהגעתי אליה לא נראה היה שאפשר לרדת. לפני שלושה חודשים בדקתי מה קורה עם המניה שהיתה שווה כמעט כלום וכשמצאתי שהיא עלתה לסכום שאפשר לסחור איתה החילותי שוב. התחלתי לחקור שוב את חברות הביוטק הישנות והחדשות ואט אט נשאבתי לעולם המפחיד והמרגש כאחד.
בינתיים, לא אבוש לומר שהצלחתי להחזיר את הכסף שהפסדתי.

אבל כל מה שסיפרתי עד כה זוהי רק יריית פתיחה למה שבאמת מעניין בשורות הבאות. קראו את המשפט הבא רבותיי ותחשבו עליו כשאספר לכם משהו, שלטעמי, מ-ר-ת-ק ביותר.

אז המשפט בתרגום חופשי אומר כך:
"אתה מציע לי הרבה ואינני יודע אם אני רוצה להעיז ולקבל. אני פוחד שאם אתחיל אני ארצה להמשיך בזה עוד ועוד ועוד. וכמו שגל רוכב על גל אחר, סביר שגם עסקה מוצלחת אחת תביא את העושר לעסקה השנייה. הכל נכון ובכל זאת אני מעדיף להשאר עם העסק הישן שלי בו אני לא מרוויח הרבה אבל גם לא מפסיד הרבה".

אתם יודעים שהצבעוני הוא פרח שמגיע מטורקיה? באמת. בניגוד למה שחושבים, הצבעוני או הטוליפ לא נולד בהולנד היה זה דווקא שגריר טורקי שמביא את הפקעות במתנה בשנת 1550 לארץ הקפקפים והגבינות. מאה שנה אחר-כך הטוליפ הופך להיות סחורה יקרה מפז. הולנדים היו מוכנים למכור את ביתם כדי לקנות פקעות כי מחירם ההמיר מיום ליום. היה לפרחים היפהפיים הללו ביקוש כזה שתפס את הבורסה עם המכנסיים למטה. אנשים היו מוכנים לקנות את הפרחים בכל מחיר פקעת אחת היתה שווה מאה פעמים משקלה בזהב. אז תתארו לכם, אם הייתם בצד של הסוחר יכולתם להכפיל לשלש ואפילו לרבע את ההון ההתחלתי ב – נניח, חודש אחד.

גם ג'אן ואן גווין (van goyen) שהיה אמן בראשית דרכו חשב שיוכל לרכוב על הגל. אז הוא מוכר את ביתו הדל קונה פקעות של טוליפ, ומחזיק אותם עד שיעלה מחירם. תוך שהימים עוברים והמחיר עולה הוא לוקח הלוואות נוספות וקונה פקעות ועוד פקעות וממשיך להשאירם שהמחיר ימשיך ויעלה. ולוקח מכאן ומשם וקונה עוד ועוד. הוא רצה להרוויח הון שיספיק לו כדי לקנות טירה ושיהיו לו משרתים.
יום אחד הוא מחליט שהגיע הזמן למכור והוא הולך לבורסה להציע את הסחורה וראה זה פלא, אף אחד לא קונה. השוק רווי. לכולם יש מספיק פקעות לשנים הבאות ולא צריך את הסחורה שלו. פתאום הכל מתמוטט. ו- ואן גווין מתרושש.
אבל לא מתייאש. למה? כי הוא מתחיל לצייר את הטוליפ שנדיר ביופיו בלי קשר למחירו. אניוואי, ואן גווין הופך להיות צייר, אחד מהציירים הגדולים בהולנד, הוא צייר כ 12,000 ציורים. ציוריו נמכרו במיליונים.

נכון שמעניין?

את הסיפורים אני מעלה גם באתר האינטרנט שלי: http://naomiweitzman.co.il/

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *