Author Archives: naomi

האיש שחוצה קירות – מרסל איימה

הפסל "האיש שחוצה קירות" נמצא במונמארט.

הפסל פוסל בהשראת הסיפור של מרסל איימה. הספר עובד לסרט עם השחקן הקומיקאי בורביל.
מרסל איימה כותב על רווק בשם דטייו בן 43 שעובד במשרד שנים רבות והכל הלך על מיי מנוחות הוא היה מבסוט והסביבה בעבודה היתה מבסוטית ואז מגיע בוס חדש ומושיבים אותו במשרד ממש ליד הרווק. לצערו הוא לא בא טוב בעיניים של הבוס החדש וזה ממש יירד לחייו
יום אחד הרווק ננעל במשרד מבלי יכולת לצאת.. בזמן שהוא מנסה לפרוץ את הדלת הוא שם לב שהוא עובר דרך הדלת מחוץ לחדרו.
מסתבר שלרווק יש סגולה לעבור קירות. בהתחלה הוא לא מנצל את הסגולה הזו… להיפך הוא הולך לרופא וזה נותן לו כדור שמבטל את היכולת הזו.
הרווק שם את הכדור במגירת הכדורים שלו ושוכח מזה.
אבל הבוס שלו ממשיך להתעלל בו אז הוא מחליט להחזיר לו. באחד הימים כשהבוס הצעיר יושב בחדרו מוציא הרווק את הראש לתוך חדרו של הבוס שלו. כשזה רואה את ראשו של הרווק.. הוא מתחרפן ומשתגע. רואה הרווק כי טוב והוא מתחיל לנצל את הסגולה לעבור קירות כדי לגנוב. הוא מתחיל לגנוב תכשיטים… יהלומים בעיקר.. אלא שהוא בכלל לא ניסה להסתיר את זהותו. כי מה זה משנה הרי גם כשהוא נתפס הוא יצא מהכלא דרך הקיר. וכך הוא מתעתע בכולם.
יום אחד הוא פוגש אישה נשואה. הוא מתאהב בה ממבט ראשון. האישה הזו כל כך יפה היתה שבעלה נעל אותה בבית מקנאה. אבל הרווק שלנו שכל הדלתות בעולם פתוחות עבורו… נכנס לביתה של היפהפיה הנשואה.. והיא שנסגרה כל כך הרבה זמן בחדרה נפלה לידיו כפרי בשל.
אניוואי מתפתח לו רומן בינו לבינה. אמאמא… יום אחד ממש לפני שהוא הולך לבקר את אהובתו הוא חוטף כאב ראש לכן הוא לוקח כדור מהמגירה ובולע אותו אמאמא הוא לקח בטעות את הכדור שירפא אותו מחציית קירות במקום כדור נגד כאב ראש. וכך הוא מגיע לחברה שלו נכנס אליה.. אוהב אותה וממש לפני שבעלה מגיע הוא יוצא… אלא שהוא נתקע ממש באמצע המעבר בקיר כי בדיוק ברגע זה הכדור השלים את הריפוי הסופי של הרווק מסגולתו. וכך הוא נתפס בקלקלתו.

 

האביר העשיר בקארקסון

בטירת קארקסון, בביקור באחד החדרים אני נתקלת בסרקופג של אביר בטירה. כמובן שעל אביריםכולכם שמעתם. אני רוצה לספר על האביר דברים שלא תמיד חושבים עליהם.

היום כשעמדתי לפני הסרקופג בטרה שמתי לב לאורכו.. האביר הספציפי הזה היה גבוה. גבוה מאוד לתקופתו – המאה ה 12 תקופת מסעי הצלב.

אבירים בתקופה הזו היו צריכים להיות עשירים כקורח כדי להשתתף במסע צלב. סתם לדוגמא ניקח את השיריון שלו שעשוי מ 50,000 שרשראות קטנות מחוברות יחדיו – האביר היה צריך לשלם עליו מכספו. במונחים של היום למשל חליפת השריון שלו עלתה כ 21,000 יורו. החרב שהוא מחזיק עולה כ 3,500 יורו.. דרך אגב בעניין החרב – החרב מספרת לנו כיצד האביר מת… כשהיא מונחת בצד הוא מת במלחמה כשהיא מונחת עליו באמצע הוא מת מוות טבעי.

האביר שהלך למסע צלב היה חייב לפחות שלושה סוסים רגילים ששלושתם יחדיו עלו 75,000 יורו ובנוסף להם היה חייב סוס אחד "מומחה" לחימה שעלה 72,000 יורו הוא צריך הספקת אוכל לו ולמשרתים למשך שנתיים (מסע הצלב הראשון לארץ ישראל) בסה"כ האביר בזבז מכספו כ 360,000 יורו כדי לצאת למסע צלבני ולזכות בתהילה הגדולה. הוא האמין שלמות במסע צלב זו פתיחת דלת לגן-העדן… אלא שאמונה זו חלפה עברה מייד אחרי שהמגפה השחורה השמידה כשליש מאוכלוסיית אירופה, תוסיפו לזה את מלחמת 100 השנים כך שאחרי מסת המוות הנוראי פתאום למות למען הצלב או בכלל לא נחשב פרוזדור לגן עדן אלא הגהינום פר-אקסלונס.

תראו.. האביר העשיר הזה מקבל חינוך למופת. הוא נשלח בדרך כלל למשפחות אצילות ועשירות אחרות ושם הוא לומד כמה שפות כמו לטינית צרפתית אנגלית, מתמטיקה ברמה גבוהה, מוזיקה ואפילו ריקוד…

סביר להניח שבמאה ה 12 בתקופה שהאוניברסיטאות הוקמו (הראשונה בבולוניה שבאיטליה אחריה אוקספורד ואחר כך הסורבון) נשלחו ההאבירים הצעירים ללמוד באוניברסיטאות הללו. תראו כמה השקעה. אז כמובן שלא כל האבירים יכלו להרשות לעצמם להצטרף למסע צלב. היו הרבה אחרים שהודו שהם לא יכולים לעמוד בהוצאות הרבות של מסע הצלב.

עכשיו כל מה שסיפרתי זה סתם משהו שבדרך כלל לא חושבים עליו ובדרך כלל גם שוכחים מייד אחרי שקוראים או שומעים… אבל הנה משהו מאוד נחמד שסביר שלא תשכחו לעולם.

במאות הקדומות ובעיקר בימי הביניים – המלח (זה שבלעדיו לאוכל אין טעם) היה מצרך יקר ערך באזור דרום צרפת. אבירים היו נוהגים לשלם במלח. מלח בצרפתית זה סל (סגול ב סמך) המילה משכורת בצרפתית זה סלר באנגלית זה סלרי

מקור המילה משכורת (סלרי-אנגלית, סלר-צרפתית) אם כך מגיע מאופן התשלום קרי מלח.

הלב של פרפיניאן (Perpignan)

גילום דה קבסטני היה המאהב של מרגרידה הוא גם היה טרובדור. וכמו כל טרובדור שכיבד את עצמו במאה השלוש עשרה, גם לו היתה וידה. מה זה וידה? אז מכיוון שזה חשוב להמשך אגיד בקצרה שה-וידה היא משהו כמו ביוגרפיה רק שהיא מאוד לא מדוייקת ובמקרה של גילום נכתבה כמה שנים אחרי מותו. אז ראו מראש הוזהרתם.

מרגרידה, לא היתה רווקה, לא גרושה וגם לא אלמנה. היא היתה לצערה הרב אישתו של ראמון מטירת רוסליו שבפרפיניאן (דרום צרפת, גבול ספרד).
גילום שהיה טרובדור משורר חינני ומקסים התאהב באישתו היפהפיה של החזק, העשיר,אכזר והשחצן של אזור רוסליון. גילום שלא יכול היה לעמוד בפיתוי כתב וגם שר לאהובתו שירים פרי עטו, הוא הרעיף עליה תשומת לב כל כך גדולה משהו שהיה חסר לה מבעלה שלא מן הנמנע שגם היא התאהבה בו.

כשראמון, בעלה, שומע את סיפור האהבה הזה הוא מתחרפן בלשון עדינה ומחליט לנקום. באחת הפעמים כשגילום יוצא לרכוב ביער עם חבר או שניים, ראמון רודף אחריו תופס אותו בשנייה שהוא לבד, הורג אותו עוקר את ליבו כורת את ראשו ודובר לארמון שם הוא מבקש מהטבחית שתעשה מהלב מעדן מפולפל לאישתו מרגרידה. אחרי שמרגרידה סיימה לאכול, ראמון שואל אותה אם היא יודעת ממה עשויה היא עונה לו שאין לה שמץ והוא מצידו מספר לה על המצרכים שנדרשו להכנת המנה הנפלאה וכדי שהיא תאמין לו הוא שולף את ראשו של גילום.

כשהיא שומעת מה שבעלה עולל לה, היא מאבדת את ראייתה ואת שמיעתה. ואחרי זמן מה היא מתאוששת ושני החושים שאיבדה חוזרים אליה ואז היא אומרת לבעלה שהמנה שהוא בישל עבורה היתה כל כך טובה שמרגע זה היא לא רוצה לאכול לעולם. באותו הרגע הוא מכוון לקראתה את חרבו להכות בראשה אך היא בורחת ממנו היישר אל המרפסת וקופצת אל מותה.

המקרה נודע לתושבי פרפיניאן שהחליטו להלשין למלך אראגון. המלך מגיע מייד לעיר אוסר את ראמון, הורס את טירתו. אחר-כך מביא את גופות המאהב גילום ומרגרידה לקבורה ועל המצבה נכתב סיפור מותם. מאז כל אבירי ונשות פרפיניאן נצטוו לעלות אל הקבר מדי שנה לחגוג את יום מותם של האוהבים.

סיפור אהבה ובגידה ויש אומרים שזוהי אגדה. האגדה הזו הולידה שירים וציורים וגם את האופרה האנגלית "כתוב על עור" written on skin)).

בחיים האמיתיים – עד כמה שאפשר לדייק מהמאה ה 13 – אזי מרגרידה שקראו לה גם סרמונדה – היתה נשואה כמה פעמים, בעלה הראשון אכן היה ראמון, עם השני התחתנה ב 1210 ועם השלישי איימאר דה מוסט שנלחם לצידו של גילום הטרובדור בקרב טולוז ב 1212.

ליידי קארקאס

"מלאו לי חזיר בשעורה, מלא שעורה ואז תעיפו אותו מעל חומות העיר".

לא, את זה לא אמרה המלכה שחורה מקרואטיה, את זה דוקא אמרה ליידי חכמה, ליידי קארקאס. אוקיי, בואו ונדייק, את זה מספרת האגדה על ליידי קארקאס.

מספרים שבמאה ה 8 בתקופה שנוצרים נלחמו במוסלמים גרו בעיר בדרום צרפת ממש בגבול ספרד סרצנים, הסרצנים היו כינוי לאנשים מוסלמים. ועל הסרצנים שלטה אישתו של המלך שמת.
הצרפתים שרצו לכבוש את העיר הצרו על העיר, אין בא ואין יוצא במשך שש שנים. מלך הצרפתים באותה התקופה היה קארל הגדול. לאורך ששת שנות המצור – החיים בעיר קארקאס (Carcas) התנהלו רגיל, היה מים, היתה שעורה, היו תרנגולים והיו חזירים לאכילה אז חיים, אתן יודעים, אמאמא כל הטוב הזה סופו שיגמר, ואכן נגמר. ליידי קארקאס ששלטה עשתה ספירת מלאי שאחריו הבינה שהיא חייבת לפעול בעורמה. אז היא קוראת לנתיניה ומבקשת לזרוק על קארל הגדול שמיצר את עירה חזיר מלא בשעורה שאכל. יענו לתקוע "סוס טרוייני" בעיני החיילים הצרפתים.
ואכן, כשהחזיר נפל לאדמה ותכולת קיבתו נשפכה, חשב המצביא הגדול והמלך החשוב של הצרפתים שאם הסרצנים מרשים לעצמם לזרוק חזיר מלא בתבואת האדמה אזי סביר שהם רחוקים מאוד מלהכנע, לכן הוא נותן הוראה להתקפל ולחזור לפאריז.
כשליידי קארקאס רואה שהצרפתים מתקפלים היא מורה על מצלצל הפעמונים בעיר הצריחים שלה לצלצל בכל הפעמונים. אחד מחיילי שארלמון ( קארל הגדול) קורא בקול Carcas-sonne לאמור קארקאס מצלצלת.
מכאן ניתן שמה של קארקאסון.

אבל זוהי אגדה ולא אגדה אמיתית כי ההסטוריה מוכיחה שבתקופת קארל הגדול קארקאסון כבר בידיו (אביו כבש אותה לפני כן) ובכלל ליידי קארקאס, צר לי לאכזב, היא סיפור שהחל להתגלגל מהמאה ה 12 – כך שהיא דיי מומצאת, זה לא אומר שאין עשן אחרי האש, כנראה שהיה סיפור דומה בעבר שעליו בנו את סיפורה של העיר שצלצלה אבל לא הסיפור הזה ממש.

המלכה השחורה

"לעזאזל איתך, אני נותנת לך את הטירה שלי ואת עצמי, ואתה לא עוזר לי? עכשיו תיפול!
אלו היו המילים שצעקה המלכה אחרי שזרקה אנשים מעל החומות הגבוהות של טירתה, הטירה שבין ההרים לעיר הכמרים – קפטול.

אף אחד לא רצה לעזור לברברה, המלכה השחורה עם לב האבן והנשמה הרעה. אף אחד לא התאבל עליה כשהיא מתה.

אומרים שהיתה המרושעת מבין 107 המלכים שהחזיקו במבצר מדבד שנבנה על אחד ממדרוני ההרים מדבניצה סמוך לזגרב.

ברברה צילי היתה יפהפיה, וכגודל יופיה היתה קרה ואכזרית באופן שאנשים רעדו רק מלהזכיר את שמה. על כתפה עמדה בגאון חית המחמד שלה – העורב השחור שתקף במקורו ובטפריו את מי שהרגיז את מלכתו.
אמרו עליה שהיא נהגה לזרוק את מאהביה אחרי שסיימו את תפקידם היישר אל טלפי חזיר הבר המורעב. היה לה כוח בלתי מרוסן ורעב לא מרוסן לשליטה שרבים מנתיניה האמינו שהיא מכרה את נשימתה לשטן בתמורה לכוחות מיסטיים.

אגדות רבות סופרו עליה, לא ללא סיבה, אחת מהם מספרת שכשכל הבארות באזור הטירה ייבשו והבאר היחידה ש"הניבה" מים היתה של המלכה שבשום פנים לא התירה לאף אדם לשתות ממנה, לתושבים לא נותרה ברירה אלה לצאת אל היער המסוכן שם מצאו מעיין שנוצר בדיוק ביום שייבש בארה של המלכה.
התושבים ששתו מהמעיין ביער ניצלו ממוות אך המלכה לא. היא נותרה לבדה עם כלביה הצמאים ונאלצה לברוח מהם ברחבי הטירה עד שבלית ברירה קפצה מחלון גבוה אל מותה כדי שכלביה לא יישתו את דמה.

אגדה אחרת מספרת עליה שהיא ניסתה לרמות את השטן בנסיון להגן על טירתה, השטן שקלט את מזימתה הפך אותה לנחש שחור ומאז היא משוטטת במסדרונות התת קרקעיים של העיר העתיקה ושומרת על אוצר יקר ערך. האוצר שמדובר עליו מעולם לא נמצא מאמינים שהוא נמצא בעולם התת קרקעי מתחת לעיר העתיקה גרדץ' באזור כנסיית סן מרקו וכיכר סן מרקו המדהימה. מי שייעז להסתובב במסדרות ולחפש אחר האוצר אולי יתקל במלכה המשוטטת, אם הוא ינשק אותה הוא יסיר את קללת השטן ויהפוך אותה לאישה יפהפיה וכל אוצרה יהיה שלו.

אגדת המלכה השחורה לא מסתיימת כאן. מלבד אכזריותה הרבה, אומרים שהיא עסקה בכשפים ושתתה דם אדם. כך שאגדת הערפדים שמסתובבת בחוצות העיר הסמוכה – סמובור מגיעה מהסיפור של ברברה המלכה. יש מי שטוען שסיפורי הערפדים בזגרב קודמים לסיפורי הערפדים של מלכה אחרת לא פחות רעה – אליזבט באטורי מהונגריה. שתיהן דמויות אמיתיות עם הרבה סיפורי בדים.

אם האגדות נכונות או לא זה עניין אחר, מה שבטוח הוא שדמותה נודעה לשמצה כדמות הכי נוראית שחיה בזגרב מאז ומעולם. רבים מנסים לחפש את האמת מאחורי האגדות בביקור בטירה המדבייאלית.

על טרטיני ופגניני במנה מוזיקלית לא קולינירית

בשבוע שעבר סיפרתי לכם על הסוחר הוונציאני הנשוי שאהב בכל נפשו בחורה מפיראן, אהב עד כדי כך שבנה לה ארמון בכיכר טרטיני שבפיראן, ממש מול המזח כדי להוציא לכל התושבים הפיראנים את הלב על שהם מתאכזרים לאהובתו.

היום אני אספר לכם על השטן ובנו של השטן.
אבל אני מזהירה מראש שזה הולך להיות ארוך, הכי ארוך כי פה אין מה לקצר. מי שרוצה לדעת שיקרא או שיבוא איתי לטיול בפיראן (יותר זול לקרוא).

ב 1692 נולד בפיראן, אז חלק מאיטליה והיום חלק מסלובניה, אחד מגדולי הכנרים בעולם. קראו לו ג'וזפה טרטיני.
טרטיני החל ללמוד כינור בגיל מאוד צעיר וכמו גאוני דור איטלקיים אחרים זה לא הספיק לו והוא רצה ללמוד גם משפטים. אז הוא עובר לעיר הגדולה לפאדובה ושם הוא מתמחה במשפט תוך שהוא מעביר שיעורי נגינה בכינור.

בתקופה הזו טרטיני מתאהב בנערה יפהפיה מפאדובה שגם היא, מצידה, התאהבה בו והם מחליטים להנשא. אלא שלנערה הזו היה דוד, והדוד שלה היה במקרה קרדינל העיר פאדובה והוא שכעס על טרטיני שהתחתן עם אחייניתו הכריז עליו כפושע שפיתה וחטף נערה. טרטיני היה חייב לברוח כדי להציל נפשו והוא בורח לאסיזי אל מנזר פרנציסקוס הקדוש שבעיר. שם הוא ממשיך להעביר שיעורי נגינה תוך כדי עיצוב הכינור לכדי מה שהוא היום.
לילה אחד טרטיני, כשהוא עדיין באסיזי, חולם שהשטן פוגש אותו ומבקש ממנו את כינורו, הוא נותן לו את הכינור והשטן מתחיל לנגן את הייצירה היפה ביותר ששמע מיימיו ואז תוך כדי שינה נעתקת נשמתו והוא מתעורר בבהלה ומנסה לשחזר את המוזיקה ששמע בחלום.
אבל זה לא היה זה, הוא לא מצליח להעתיק את היצירה על סלסוליה המופלאים. מה שכן, הוא כותב יצירה גרנדיוזית שאומרים שרק טרטיני יכול היה לנגן, ליצירה קוראים " סלסולי השטן" והיא נחשבת, עד היום, לאתגר קשה לכל כנר. גם נטען עליה נטען לנגנה יש צורך בשש אצבעות ביד (היתה אגדה שאמרה שלטרטיני יש 6 אצבעות ביד).

טרטיני, מצידו, לא חדל להבהיר שזה לא מגיע לקרסולי היצירה ששמע בחלומו אותה אחת שהשטן ניגן עבורו. הוא גם אמר שאילו יכול היה לשמוע אותה שנית היה מוותר על כינורו וכשרונו לעולמי עד.

בינתיים טרטיני נודע ברחבי איטליה כוירטואוז ענק ומוכשר וכשהקרדינל מפאדובה שומע זאת הוא מאפשר לו לחזור לאחייניתו שהיתה אישתו של טרטיני כמובן.

בפאדובה הוא מקים בית ספר לנגינה ומי שנמנה בין התלמידים שלו היה ניקולו פגניני.

עכשיו קחו דקה ו…
תתארו לעצמכם שבבית קפה קטן באזור המונמרט יושבים וצוחקים שומאן, שופן, ליסט? כולם ביחד.

אז בבית קפה קטן בשכונת האומנים בצרפת יושבים שומאן, שופן ליסט וגם החברה של שופן ג'ורג' סאנד. הם מדברים על פגניני שנמצא בפאריז ונותן סדרת קונצרטים. ארבעתם ובערך כל שמנה וסלתה של החברה הפריזאית מחליטים ללכת לקונצרט.

תגידו, אתם מצליחים להכיל את המשפט? שלושה מגדולי היוצרים לפסנתר יושבים יחדיו, ויאללה בואו נקפוץ לשמוע את פגניני?

אניוואי הם נכנסים לאולם בו ניקולו פגניני "בנו של השטן" ניגן ורואים אותו עם שיערו השחור ארוך שיורד על פניו שהיו מעוותות בגלל מחלת עצמות שהרסה את פניו, והוא מפליא לנגן בכינור את המוזיקה שכתב. כל המומחים שהחזיקו בידיהם את התווים היו בטוחים שיהיה מי שיהיה אי אפשר לנגן את זה. אבל פגניני ניגן וגם הפליא לנגן במהירויות עצומות שעל זה אמרו שלא יתכן שאדם בשר ודם הוא המנגן אלא רק אחד שמכר נשמתו לשטן עבור היכולות האל-אנושיות.

שלושת גדולי הפסנתר חזו בפגניני מנגן כשתוך כדי היצירה, כל פעם בתורו, נקרע מיתר מכינורו, והכינור עצמו ממש כמעט עולה באש מרוב המהירות והחיכוך.
פגניני לא עוצר לרגע, הוא ממשיך וממשיך עד תום היצירה ועד שכל המיתרים נקרעים.
כזה היה תלמידו של מי ששמע את השטן מנגן בחלומו ואותו צעיר שאמרו שמכר את נשמתו לשטן.

אז מה קורה לחברים הפסנתרנים בעקבות ההופעה הזו?
שופן נוסע עם סאנד למיורקה וכותב את האטיודים שלו.
שומאן שלא היה פסנתרן אלא "רק" מלחין רצה להתחיל לנגן כדי להיות "הפגניני" של הפסנתר אבל אצבעותיו היו נוקשות וכדי לרככן הוא התפתה לקנות מכונת ריכוך שהרסה לו את העצמות של הידיים ולכן הוא נשאר בתחום ההלחנה.

אבל ליסט. כל אחד יודע שליסט היה ונשאר הפסנתרן הוירטואוזי עדי עד – הגדול מכולם (ושתדעו שאני אומרת את זה בקושי, כי אני מחסידי שופן) אז..
ליסט, אחרי ששמע את פגניני מחליט להסתגר בביתו שנתיים שלמות וכל מה שהוא עושה זה לנגן את הסולמות של צ'רני (שהיה המורה שלו במציאות) ללא סוף ובין לבין ניגן את יצירות המופת שלו ושל אחרים, כמובן, עד שבתום השנתיים האלו ניתן היה להגדירו
הפגניני של הפסנתר.

הוונציאני שאהב פיראנית

תני להם לדבר.

אנשים תמיד ידברו. יצר הסקרנות של כולנו לא יניח לסיפור טוב להשאר חידה. זו תכונה אנושית, כולנו נרצה את הסיפור שמאחורי האגדה או מאחורי הבגידה. אין רַיק. במקום שבו יש גבר ואישה יהיה סיפור ודאי. היה או לא היה זה ממש לא העניין, תחפשו את הסיפור שמאחורי…

מישהו היה איתי בפיראן? אחת משלושת הערים העתיקות ביותר בסלובניה. פיראן קסומה. כולה כיכר אחת שקוראים לה טרטיני והיא מרכז העיר כך היתה בעברה וכך נשארה בהווה. יש בפיראן המון המון סמטאות צרות והן מתפתלות בין הבתים הצבעוניים. אם ניקח את הדרך העוברת בין הבית האדום שאתם רואים בתמונה ונעלה מעלה מעלה נגיע לאחת הקתדרלות היפות שיש לה סיפור משלה ואגדה לא רעה בכלל, וכמה שאני מתה לספר לכם אותה אני אתאפק ואספר דווקא על הבית האדום.

אל תוותרו אל תתייאשו תמשיכו לקרוא כי יש אהבה בדרך.

לבית הזה, שהוא בעצם ארמון, אנחנו נקרא הבית הוונציאני. ברור, מי שמכיר את הסגנון הגותי וונציאני יזהה מייד.אבל לטובת מי שלא מבין, אגיד באופן הכי מופשט שאפשר – קשתות מחודדים בחלונות עושים אותו גותי הצבע והעיטור הלבן עושים אותו וונציאני. אבל זה הכי מופשט שאפשר וכל מי שסיים אומנות ואדריכלות בקרב חבריי – לא להרוג אותי.

אניוואי, נמשיך.

מספרים שבימים בהם פיראן היתה חלק מהרפובליקה הוונציאנית והסחר בין שתי הערים שגשג מגיעים סוחרים עשירים לפיראן לצורך עסקיהם, הם מגיעים בד"כ לתקופה של כמה ימים ואף שבועות, בזמן הזה היו מתמנגלים עם המקומיים, באופן טבעי כמובן.
מהון להון, יום אחר מתאהב אחד הסוחרים הוונציאנים, בנערה מקומית. זה יכול היה להיות סיפור אהבה פשוט, פרומונים והרבה תשוקה באוויר נישואים וקולולו אחד גדול. אבל, מה לעשות שהסוחר העשיר הוא גבר שבכלל לא פנוי, הוא נשוי והאישה שלו שלא תחשבו שהיא מסכנה חס וחלילה, נהפוכו היא וונציאנית מהמאה ה 16, עשירה בזכות עצמה, משועממת ובטח בוגדת עם קאזנובה באחד הבתים שבכיכר מרקוס אבל נראה לכם שזה משנה למישהו?
נחזור לסוחר העשיר והמאוהב עד מעל הראש, הוא מגיע ליפהפיה שלו בהתרגשות גדולה ובגעגוע אין סופי ובין יתר המעשים הטובים שהם עושים ביחד הוא ממלא אותה בתכשיטים והרבה אבנים שנשארים לנצח.
התושבים ריכלו עליהם וצחקו עליה בעיקר, הם גידפו וירקו ודחפו ומיררו את חייה, היה לה קשה כמובן. והיא סיפרה לו והרבה פעמים גם רצתה לנתק את הקשר, אבל הוא כדי לעשות דווקא, הוא מחליט לבנות לה ארמון, ממש בכיכר המרכזית, ממש מול המזח שכל תושבי פיראן יראו ויַרָאוּ. ויבינו את עוצמת האהבה שלו אליה ואת עוצמתו הכלכלית.
הוא מטביע את הסמל הוונציאני בין שני החלונות המחודדים בקיר החיצוני שבקומה השנייה ומתחת לאריה המכונף הוא כותב את המשפט הפשוט והכל כך נכון
"Lassa pur dir" "הניחי להם לדבר"

לא הייתי נזכרת בסיפור הזה אילולי שמעתי את המילים הללו ממש היום. היינו שניים, אני וגבר מסוקס מאוד. אבל אל תטעו, ואל תבנו סיפור איפה שלא קיים.

אדמונד דנטה בצל פרנסואה פיקו

"בצאתך למסע נקמה, חפור שני קברים." (קונפוציוס)

פאריז 1807. נפולאון מנצח בקרב איילאו את הרוסים. האימפריה הצרפתית בשיאה.

פרנסואה פיקו הוא סנדלר המתגורר בצניעות באחת השכונות של פאריז. פרנסואה צעיר, רציני ונאה שתפס את תשומת ליבה של מרגריט ויגורו – בחורה צעירה עשירה ויפהפיה. למרות ההבדלים המעמדיים ביניהם מתפתח סיפור אהבה יפהפה. והם מחליטים להתחתן ביום שלישי ה 17 בפבואר 1807.

לכאורה, בשביל פרנסואה הסנדלר זה סיפור של סינדרלה, אבל גורלו מוביל אותו לסיפור שונה לחלוטין.
בשבת שלפני הנישואים מחליט פרנסואה ללכת לבית מרזח קרוב כדי לחגוג את תום רווקותו, שם הוא פוגש בארבע אנשים, את בעל המקום, אדם בשם לופיאן שהיה איש קמצן שהקנאה במזלו הטוב של פרנסואה העבירה אותו על דעתו ועוד שלושה אנשים נוספים.
הארבעה ששמעו על ההצלחה של הסנדלר החליטו להציק ולשבש לו את התוכניות. הם נגשים למשטרה ומדווחים שפרנסואה מדבר בגנות המשטר הנפוליאוני ושהוא בעצם מרגל של בית המלוכה.
ביום למחרת ב 15 לפבואר 1807 המשטרה מחליטה שפרנסואה אכן מרגל של בית המלוכה, הם תופסים אותו ומעלימים אותו אל תוך חשכת בית כלא.

בשנים שהיה בכלא פוגש פרנסואה איש דת איטלקי עשיר כקורח בשם ג'וזף לושאר כשהוא שומע את קורותיו של הסנדלר התמים הוא מקדיש את השנים הבאות בנסיון לשחררו. בתקופה הזו מתקרבים השניים ומתחברים בנפש.

שבע שנים עוברות, השנה היא 1814. נפולאון כבר לא בתמונה המלך לואי ה 18 לעומת זאת כן. הוא מחליט לשחרר את האסירים הפוליטיים ובכללם פרנסואה הסנדלר.
פרנסואה יוצא מהכלא וג'וזף "אביו הרוחני" כל כך שמח שקיבל התקף לב ונפטר. לא היו לו יורשים טבעיים ומבעוד מועד הפך את פרנסואה ליורשו היחידי למליונים שהיו לו בבנקים במילאנו, באמסטרדאם, המבורג ולונדון.

בצר לו על מות "אביו" פרנסואה מטייל כשנה בארצות השונות ברחבי היבשת האירופית ומגיע בהסוואה לפאריז בדיוק ב 15 לפבואר 1815. הוא נכנס לשכונה שבה גר לפני שאסרו אותו ומתחיל לרחרח ולמשוך אנשים לספר לו דברים. באחת השיחות האקראיות מספרים לו שהיה פעם סנדלר שכונתי שעמד להתחתן עם אחת מעשירות פאריז אבל העלילו עליו שווא ומייד אחר-כך הוא נעלם מבלי להשאיר כתובת.

ומה עם ארוסתו של הסנדלר? מה קרה איתה שואל פרנסואה?

הה, עונים לו, היא התאבלה עליו במשך שנתיים וכשראתה שהוא לא מגיע היא התחתנה עם בעל בית המרזח שהספיק מאז לסגור את בית המרזח לטובת עסק הרבה יותר גדול.

ומה עם האנשים שהעלילו עליו? האם מישהו יודע את שמם? שואל פרנסואה

לא, אף אחד לא יודע מה איתם אבל יש כומר אחד שנכח בוידוי של אדם לפני מותו והוא יודע משהו על המקרה.

מייד אחרי שהוא שומע את הפרט הזה יוצא פרנסואה בחיפוש הכומר. כשהוא מגיע אליו הוא מראה לו יהלום ענק ואומר לו היהלום יהיה למי שייתן פרטים על שלושת האנשים שגרמו למאסרו של הסנדלר מפאריז ב 1807.

הכומר היסס לרגע אך מייד מסר את שמות האנשים.
עכשיו כשיש לו את כל הפרטים הוא מתחיל בנקמה בכל המעורבים בסיפור שהביא למעצרו.

פרנסואה חפר 4 קברים ואף אחד מהם לא היה עבורו.

סיפרתי לכם סיפור עם תאריכים מדוייקים ושמות של אנשים והכל נשמע אמיתי ונורא.
אז רציתי רק להדגיש שהסיפור הזה אכן כל כולו אמיתי וזה באמת נורא. אבל מעניין אותי לדעת מי מכם חשב על אדמונד דנטה כשקרא את הסיפור של פרנסואה פיקו?

אלכסנדר דיומא האב כתב את הרומן "הרוזן ממונטה קריסטו" אחד מסיפורי הנקמה המצליח ביותר לדורותיו ואדמונד דנטה נולד על בסיס סיפורו האמיתי של פרנסואה פיקו.

אז איך אומרים? רק רציתי שתדעו.

חוץ מזה, ממש קטנה על הדרך, אלכסנדר דיומא כתב גם את סדרת הסיפורים "שלושת המוסקטרים" וה"מוסקטרים חוזרים אחרי 20 שנה"
ועוד קטנטנה. לאלכסנדר דיומא האב היתה סבתא בת עבדים שחורה מהאיטי ואביו המולאטי היה גנרל גדול בצבא נפוליאון.
הבן שלו, 'אלכסנדר דיומא הבן' נולד מאישה שלא היתה אישתו אך הוא הכיר בו והעניק לו חינוך הראוי לבן סופר שהפך לסופר בפני עצמו. אלכסנדר דיומא הבן כתב את הגברת עם הקמליות בעקבות רומן שלו עם אישה שלא היתה אישתו.

אני נשבעת לכם שקיצרתי כמה שיכולתי ובכל זאת יצא ארוך. אבל מעניין נכון?

נאמר בגאון – ורמיר

את אמסטרדאם ואת האג כולכם מכירים יש שמתבלבלים וחושבים שהאג היא עיר הבירה של הולנד, רק כי האג חובקת בתוכה את רוב מוסדות הממשל. כולל הארמון הרשמי של המלך (היום).

את דלפט, לעומת זאת, לא הרבה מכירים. לרוב יכירו אותה אם יצטרפו לטיול מאורגן של אחת החברות. דלפט היא עיירה מדהימה. מרכז העיר העתיקה שלה יפהפה. תעלות לרוב כמו שהולנד יודעת להכיל אבל לא רק. לא אספר לכם על בית הכנסת היהודי האגדי עם הסיפור המצמרר. לא אספר לכם על הכנסיה החדשה וגם לא על הכנסיה הישנה שם. לא אספר על חברת הסחר הודו המזרחית שהעשירה את הולנד לעייפה במאות קודמות וגם לא אספר על מפעל החרסינה הכחולה הידוע ברחבי ההולנד. על כל אלו לא אספר.

כן אספר על צייר וציורים.

כשאני שם, אני מצטיידת בשני ציורים בגודל A4 – האחד ששמו "נערה עם עגיל פנינה" והשני נקרא"נוף בעיירה דלפט. שני ציורים מדהימים של הצייר ורמיר שנולד בדלפט.

עכשיו, רגע, לפני שתשתעממו ותחליטו לדפדף אותי. חכו…נראה לכם שאספר משהו שלא ידוע לרובכם? נראה לכם? אז קצת סבלנות כי אני אגיע לשם.

אניוואי, את הסיפור של ורמיר ושל הנערה עם עגיל פנינה, לדעתי כולם קראו או ראו. הספר מדהים הסרט לא חוטא למקור ואם תשאלו אותי חוויה לשמה.

אבל תקחו את נוף בעיירה דלפט או אפילו את מוזגת החלב או כל אחד מהציורים האחרים של ורמיר… וסתם…נסו לקלף אותם, להוציא את שכבות הצבע מהציור – הו, אז יתגלה לכם משהו שאפילו לאונרדו דה וינצ'י שגאונותו לא מוטלת בספק – לא יכול היה לעשות. אתם תמצאו שמתחת לשכבות הצבע, ממש בבד הקנבס בלבד אין כלום, אין רישומים בפחם ואין טעויות. נסיון ראשון מושלם. אבל לא רק מושלם מבחינת הקווים הראשונים של הציור  אלא מושלם גם מבחינת הפרופורציות. בציורים שלו יש דיוק שאפשר להשוותו לצילום במצלמה.

איך זה יכול להיות? באמת, איך יכול להיות? לצייר בלי למחוק עם דיוק פרופורציונאלי פנומינלי?

אז כמובן שחוקרים את התופעה, ואומנם אף אם אין ודאות גמורה יש השערה שוורמיר באמצעים טכנולוגיים גאוניים של מראות והשתקפויות, ממש כמו צלמנייה בראשיתה, הצליח להעתיק עצמים גדולים ככל שיהיו אל בד הקנבס שלו. כל המשחק של אור וצל היה הספציאליטה שלו – הוא צייר בצורה כל כך מדוייקת ביחס כל כך מושלם הוא פשוט "צילם" באמצעות מכחול את מה שראה.

עכשיו, אין ספק שורמיר נחשב לגאון. על זה אין עוררין. אבל עצם השימוש באמצעים טכנולוגיים תוך כדי ציור, האם זה עושה אותו פחות גאון?

אם תשאלו אותי – לדעתי להיות מסוגל לחשוב על הפתרון הזה לייצירת שלמות גם היא גאונות לשמה.

בפעם הבאה שתקחו טיול מאורגן להולנד ותגיעו לדלפט או אפילו ללא טיול מאורגן, אל תפספסו את העיירה המדהימה והקטנה הזו. ואת כל מה שבחרתי לא לספר לכם בהתחלה זה לא פחות מעניין רבותי זה מרגש באותה מידה.

רוצו. 10 בסולם נעמי.

בוחן חזה

סליחה מראש. אני מקווה שלא תחשבו שזה גס מדי ושחס וחלילה תקראו לי הישראלי המכוער.

אני בטוחה שכולם יודעים איך מזהים רופא בבית חולים. ולא, אני לא מדברת על המכונית שלו עם הקילומטרז' הנמוך ובטח לא על כתב-היד החרטומי או על שתי האותיות הראשונות שלו לפני השם – קרי – ד"ר. מה באמת הסימן החיצוני המובהק שכשנראה אותו נדע שמלפני, מצדדי, מאחורי או אם תרצו מעלי – יש רופא?

אני אשאיר אתכם במתח שיהיה לכם מעניין לקרוא.

המעשה שהיה כך היה.

אמא של רנה חלתה בשחפת ומתה. גם לרנה, שהיה בן חמש במות אימו, היו בעיות נשימה והילדות שלו היתה רוויית בעיות בריאות קשות. באותה תקופה, אנחנו מדברים על המאה ה 18 השחפת הגיעה לבתים רבים ברחבי אירופה והמוות נגע בכמעט כל משפחה שנייה. רנה גדל בידיעה ברורה שכשהוא יהיה גדול הוא ילמד לרפא אנשים. זה לקח שבע שנים, בגיל 12 הוא עוזב את בית אבא ויוצא בהליכה רגלית מהעיירה קמפר שבמערב צרפת לעיירה נאנט להיות תחת חסותו של דודו ששימש כראש מחלקת רפואה בנאנט.

רנה היה מוכשר מאוד ותלמיד מצטיין וכבר בגיל 14 הפך שוליה ומטפל בחולים בבית החולים. אבל הטיפול בחולים לא היה האישו, הוא רצה יותר, הוא רצה לעשות אנשים בריאים, לרפא אותם ממחלתם. ולכן החליט להמשיך את לימודיו. הוא עובר לפאריס ללמוד בפקולטה לרפואה שברובע הלטיני.

הוא יודע שבפקולטה הזו לא מספיק לדעת חשוב גם להרגיש את החולה כדי לאבחן את המחלה. בפקולטה הזו שהיתה יחידה במינה, לא שואלים רק על סימפטומים כי אם בודקים לעומק, אם בהטיית האוזן אל ליבו של הפצייאנט או בנקישות בחזהו כדי להבדיל בהחזר הגוף. הם מששו, בדקו והסתכלו וניסו להסתער על המחלה מכל הכיוונים ובכל הזויות. כן, כן, כך היה בפקולטה הרפואית המיוחדת הזו שברובע הלטיני. ב-סורבון.

אז רנה מגיע לסורבון לומד ומשתלם בבית החולים שם והופך לרופא גדול ומנתח דגול כבר בגיל 18. הוא ריפא המונים מההמון שהגיע אליו.

רצה הגורל ומגיעה אליו אישה זקנה בלה עם בעיית לב. היא היתה כל כך מוזנחת וקשת יום שרנה לא יכול היה להצמיד את אוזנו לחזה. זה דחה אותו שהוא עזב את חדר הטיפולים ויצא מבית החולים טרוד בשאלה האם הוא יכול ומוכן להמשיך בזה.

חייבת פאוזה קטנה. תראו, למרות שזה נשמע נורא לכל דבר יש את הסיבה שלו – אם לא האישה הזקנה שכל כך דחתה אותו יתכן ולא היינו מקבלים את המצאתו ואולי היינו מקבלים אותה ממישהו אחר מאוחר יותר אי אפשר לדעת.

נחזור לסיפור.

אז הוא יוצא החוצה לא מסוגל לחזור לבית החולים, משוטט שעות ומהרהר בשאלת השאלות הנוגעת להמשך עבודתו כרופא ויהי ערב ויהי בוקר והוא באזור הלובר וברחבה שלו הוא רואה שני ילדים בשני צידי גזע עץ עבה, כל אחד מהילדים נועץ צינורית לגזע ומדבר ושהשני מצמיד את אוזנו אל הגזע ושומע את הדברים.

ואיך ארכימדס אמר בשעתו? אאוריקה?
אז גם רנה לאנק קרא אוריקה או זה-טרובה בצרפתית. אז הוא קופץ מהתרגשות ורץ לבית החולים. נכנס לחדרה של הזקנה שממנה ברח לוקח כמה דפי נייר ומגלגל אותם לצורת גליל את מידו האחד שם על חזה החולה ואת צידו השני באוזנו ופתאום ליבה נשמע לו בעוצמה טובה יותר מאשר בשיטה המסורתית.
מייד אחר-כך הוא מפתח את הסטטוסקופ הראשון בעולם שהיה בנוי כצינור קשיח. זה לקח לו 3 שנים עד שיצא עם זה לשוק. סטטו-סקופ = בוחן-חזה בלטינית. בעזרת ההמצאה שלו היה ניתן לזהות מחלות ריאה כמו ברונכיטיס ואפילו סימנים מוקדמים לשחפת.

עכשיו לעיקר… בהתחלה כתבתי "איך תדעו שמלפני, מצדדי, מאחורי או אם תרצו מעלי – יש רופא? " – אז חייבת להודות שכשהרופא היה מעלי אז הוא היה ערום ועם "מכשיר" אחד שעבד כמו שצריך – וזה לא היה סטטוסקופ