Category Archives: איטליה

על טרטיני ופגניני במנה מוזיקלית לא קולינירית

בשבוע שעבר סיפרתי לכם על הסוחר הוונציאני הנשוי שאהב בכל נפשו בחורה מפיראן, אהב עד כדי כך שבנה לה ארמון בכיכר טרטיני שבפיראן, ממש מול המזח כדי להוציא לכל התושבים הפיראנים את הלב על שהם מתאכזרים לאהובתו.

היום אני אספר לכם על השטן ובנו של השטן.
אבל אני מזהירה מראש שזה הולך להיות ארוך, הכי ארוך כי פה אין מה לקצר. מי שרוצה לדעת שיקרא או שיבוא איתי לטיול בפיראן (יותר זול לקרוא).

ב 1692 נולד בפיראן, אז חלק מאיטליה והיום חלק מסלובניה, אחד מגדולי הכנרים בעולם. קראו לו ג'וזפה טרטיני.
טרטיני החל ללמוד כינור בגיל מאוד צעיר וכמו גאוני דור איטלקיים אחרים זה לא הספיק לו והוא רצה ללמוד גם משפטים. אז הוא עובר לעיר הגדולה לפאדובה ושם הוא מתמחה במשפט תוך שהוא מעביר שיעורי נגינה בכינור.

בתקופה הזו טרטיני מתאהב בנערה יפהפיה מפאדובה שגם היא, מצידה, התאהבה בו והם מחליטים להנשא. אלא שלנערה הזו היה דוד, והדוד שלה היה במקרה קרדינל העיר פאדובה והוא שכעס על טרטיני שהתחתן עם אחייניתו הכריז עליו כפושע שפיתה וחטף נערה. טרטיני היה חייב לברוח כדי להציל נפשו והוא בורח לאסיזי אל מנזר פרנציסקוס הקדוש שבעיר. שם הוא ממשיך להעביר שיעורי נגינה תוך כדי עיצוב הכינור לכדי מה שהוא היום.
לילה אחד טרטיני, כשהוא עדיין באסיזי, חולם שהשטן פוגש אותו ומבקש ממנו את כינורו, הוא נותן לו את הכינור והשטן מתחיל לנגן את הייצירה היפה ביותר ששמע מיימיו ואז תוך כדי שינה נעתקת נשמתו והוא מתעורר בבהלה ומנסה לשחזר את המוזיקה ששמע בחלום.
אבל זה לא היה זה, הוא לא מצליח להעתיק את היצירה על סלסוליה המופלאים. מה שכן, הוא כותב יצירה גרנדיוזית שאומרים שרק טרטיני יכול היה לנגן, ליצירה קוראים " סלסולי השטן" והיא נחשבת, עד היום, לאתגר קשה לכל כנר. גם נטען עליה נטען לנגנה יש צורך בשש אצבעות ביד (היתה אגדה שאמרה שלטרטיני יש 6 אצבעות ביד).

טרטיני, מצידו, לא חדל להבהיר שזה לא מגיע לקרסולי היצירה ששמע בחלומו אותה אחת שהשטן ניגן עבורו. הוא גם אמר שאילו יכול היה לשמוע אותה שנית היה מוותר על כינורו וכשרונו לעולמי עד.

בינתיים טרטיני נודע ברחבי איטליה כוירטואוז ענק ומוכשר וכשהקרדינל מפאדובה שומע זאת הוא מאפשר לו לחזור לאחייניתו שהיתה אישתו של טרטיני כמובן.

בפאדובה הוא מקים בית ספר לנגינה ומי שנמנה בין התלמידים שלו היה ניקולו פגניני.

עכשיו קחו דקה ו…
תתארו לעצמכם שבבית קפה קטן באזור המונמרט יושבים וצוחקים שומאן, שופן, ליסט? כולם ביחד.

אז בבית קפה קטן בשכונת האומנים בצרפת יושבים שומאן, שופן ליסט וגם החברה של שופן ג'ורג' סאנד. הם מדברים על פגניני שנמצא בפאריז ונותן סדרת קונצרטים. ארבעתם ובערך כל שמנה וסלתה של החברה הפריזאית מחליטים ללכת לקונצרט.

תגידו, אתם מצליחים להכיל את המשפט? שלושה מגדולי היוצרים לפסנתר יושבים יחדיו, ויאללה בואו נקפוץ לשמוע את פגניני?

אניוואי הם נכנסים לאולם בו ניקולו פגניני "בנו של השטן" ניגן ורואים אותו עם שיערו השחור ארוך שיורד על פניו שהיו מעוותות בגלל מחלת עצמות שהרסה את פניו, והוא מפליא לנגן בכינור את המוזיקה שכתב. כל המומחים שהחזיקו בידיהם את התווים היו בטוחים שיהיה מי שיהיה אי אפשר לנגן את זה. אבל פגניני ניגן וגם הפליא לנגן במהירויות עצומות שעל זה אמרו שלא יתכן שאדם בשר ודם הוא המנגן אלא רק אחד שמכר נשמתו לשטן עבור היכולות האל-אנושיות.

שלושת גדולי הפסנתר חזו בפגניני מנגן כשתוך כדי היצירה, כל פעם בתורו, נקרע מיתר מכינורו, והכינור עצמו ממש כמעט עולה באש מרוב המהירות והחיכוך.
פגניני לא עוצר לרגע, הוא ממשיך וממשיך עד תום היצירה ועד שכל המיתרים נקרעים.
כזה היה תלמידו של מי ששמע את השטן מנגן בחלומו ואותו צעיר שאמרו שמכר את נשמתו לשטן.

אז מה קורה לחברים הפסנתרנים בעקבות ההופעה הזו?
שופן נוסע עם סאנד למיורקה וכותב את האטיודים שלו.
שומאן שלא היה פסנתרן אלא "רק" מלחין רצה להתחיל לנגן כדי להיות "הפגניני" של הפסנתר אבל אצבעותיו היו נוקשות וכדי לרככן הוא התפתה לקנות מכונת ריכוך שהרסה לו את העצמות של הידיים ולכן הוא נשאר בתחום ההלחנה.

אבל ליסט. כל אחד יודע שליסט היה ונשאר הפסנתרן הוירטואוזי עדי עד – הגדול מכולם (ושתדעו שאני אומרת את זה בקושי, כי אני מחסידי שופן) אז..
ליסט, אחרי ששמע את פגניני מחליט להסתגר בביתו שנתיים שלמות וכל מה שהוא עושה זה לנגן את הסולמות של צ'רני (שהיה המורה שלו במציאות) ללא סוף ובין לבין ניגן את יצירות המופת שלו ושל אחרים, כמובן, עד שבתום השנתיים האלו ניתן היה להגדירו
הפגניני של הפסנתר.

הוונציאני שאהב פיראנית

תני להם לדבר.

אנשים תמיד ידברו. יצר הסקרנות של כולנו לא יניח לסיפור טוב להשאר חידה. זו תכונה אנושית, כולנו נרצה את הסיפור שמאחורי האגדה או מאחורי הבגידה. אין רַיק. במקום שבו יש גבר ואישה יהיה סיפור ודאי. היה או לא היה זה ממש לא העניין, תחפשו את הסיפור שמאחורי…

מישהו היה איתי בפיראן? אחת משלושת הערים העתיקות ביותר בסלובניה. פיראן קסומה. כולה כיכר אחת שקוראים לה טרטיני והיא מרכז העיר כך היתה בעברה וכך נשארה בהווה. יש בפיראן המון המון סמטאות צרות והן מתפתלות בין הבתים הצבעוניים. אם ניקח את הדרך העוברת בין הבית האדום שאתם רואים בתמונה ונעלה מעלה מעלה נגיע לאחת הקתדרלות היפות שיש לה סיפור משלה ואגדה לא רעה בכלל, וכמה שאני מתה לספר לכם אותה אני אתאפק ואספר דווקא על הבית האדום.

אל תוותרו אל תתייאשו תמשיכו לקרוא כי יש אהבה בדרך.

לבית הזה, שהוא בעצם ארמון, אנחנו נקרא הבית הוונציאני. ברור, מי שמכיר את הסגנון הגותי וונציאני יזהה מייד.אבל לטובת מי שלא מבין, אגיד באופן הכי מופשט שאפשר – קשתות מחודדים בחלונות עושים אותו גותי הצבע והעיטור הלבן עושים אותו וונציאני. אבל זה הכי מופשט שאפשר וכל מי שסיים אומנות ואדריכלות בקרב חבריי – לא להרוג אותי.

אניוואי, נמשיך.

מספרים שבימים בהם פיראן היתה חלק מהרפובליקה הוונציאנית והסחר בין שתי הערים שגשג מגיעים סוחרים עשירים לפיראן לצורך עסקיהם, הם מגיעים בד"כ לתקופה של כמה ימים ואף שבועות, בזמן הזה היו מתמנגלים עם המקומיים, באופן טבעי כמובן.
מהון להון, יום אחר מתאהב אחד הסוחרים הוונציאנים, בנערה מקומית. זה יכול היה להיות סיפור אהבה פשוט, פרומונים והרבה תשוקה באוויר נישואים וקולולו אחד גדול. אבל, מה לעשות שהסוחר העשיר הוא גבר שבכלל לא פנוי, הוא נשוי והאישה שלו שלא תחשבו שהיא מסכנה חס וחלילה, נהפוכו היא וונציאנית מהמאה ה 16, עשירה בזכות עצמה, משועממת ובטח בוגדת עם קאזנובה באחד הבתים שבכיכר מרקוס אבל נראה לכם שזה משנה למישהו?
נחזור לסוחר העשיר והמאוהב עד מעל הראש, הוא מגיע ליפהפיה שלו בהתרגשות גדולה ובגעגוע אין סופי ובין יתר המעשים הטובים שהם עושים ביחד הוא ממלא אותה בתכשיטים והרבה אבנים שנשארים לנצח.
התושבים ריכלו עליהם וצחקו עליה בעיקר, הם גידפו וירקו ודחפו ומיררו את חייה, היה לה קשה כמובן. והיא סיפרה לו והרבה פעמים גם רצתה לנתק את הקשר, אבל הוא כדי לעשות דווקא, הוא מחליט לבנות לה ארמון, ממש בכיכר המרכזית, ממש מול המזח שכל תושבי פיראן יראו ויַרָאוּ. ויבינו את עוצמת האהבה שלו אליה ואת עוצמתו הכלכלית.
הוא מטביע את הסמל הוונציאני בין שני החלונות המחודדים בקיר החיצוני שבקומה השנייה ומתחת לאריה המכונף הוא כותב את המשפט הפשוט והכל כך נכון
"Lassa pur dir" "הניחי להם לדבר"

לא הייתי נזכרת בסיפור הזה אילולי שמעתי את המילים הללו ממש היום. היינו שניים, אני וגבר מסוקס מאוד. אבל אל תטעו, ואל תבנו סיפור איפה שלא קיים.

רוקחות על הכוונת

זה מתחיל משעמם אבל שתדעו שזה ממש מעניין אז כדאי לכם לקרוא.
לא הרבה יודעים אבל כשמבקרים בעיר העתיקה בזגרב שבקרואטיה ועוברים את שער האבן לכיוון כיכר מרקוס, ישנה חנות קטנה עתיקה מהמאה ה 14 ששימשה בעבר ועדיין בהווה כבית מרקחת. זהו בית המרקחת הראשון בזגרב והשני בקרואטיה בכלל. את בית המרקחת הזה פתח נכדו של דנטה אליגיירי (מי שכתב את הקומדיה האלוהית) בשנת 1355.
בימים ההם התרופות היו בעצם שיקויים. שיקוי לאהבה, שיקוי לכח גברא, שיקוי לחוכמה ועוד ועוד. את השיקויים האלו הכינו אנשים שהיום אנחנו קוראים להם סבתות אבל הם היו דווקא יותר מלומדים מהסביבה או בעצם יותר יודעים.
מה בעצם הם יודעים??
הם יודעים איך מכינים את הדבר שהציבור משתוקק לו ומאמין בכוחו. בריאות, אהבה, שנאה, חוכמה, כוח, אמונה. היו אלו סודות המועברים מאמא לבת ומי שיודע אותם יש לו כוח רב. אבל הסודות האלו הן צרות… למה? כי בני אדם הם אנשים מאוד מוזרים. כשהם לא מבינים או לא יודעים משהו הם ממלאים את החסר בידע ובהבנה בסיפורים משלהם. הם לא הבינו את האנשים עם הידע הרפואי המופלא ולכן קראו להם מכשפים אבל לרוב היו אלו נשים אז אנחנו נקרא להן מכשפות. מרוב שהכל היה סודי ונסתר החלו להתגלגל סיפורים על מכשפות. סיפרו שהן מעלים באוב מתים שמספרים להם את סוד החיים והמוות ומה שביניהם. סיפרו שהן גרות עם השטן שמלמד אותם דברים כדי ללכוד אנשים. בקיצור סיפרו המון דברים והשמועות האלו עברו מפה לאוזן והגיעו רחוק רחוק.
אז בואו נקפוץ בזמן ובמקום ונגיע לג'ובני בטיסטה שנולד באיטליה ב 1432. ועם הזמן היה לכומר, בישוף, קרדינל ולאפיפיור עד אחרית יומו. גם ג'ובני בטיסטה אימץ שם חדש. ממש כמו בשני הסיפורים הקודמים שלי. נקרא לו מעכשיו אינוצ'נציוס השמיני.
אינוצ'נציוס הזה היה מושחת לאלללה. בתקופה שלו לכל דבר היה מחיר. כתבי המחילה נמכרו משרות דת נמכרו ואפילו האפיפיורות נמכרה עם הזמן למשפחה המושמצת מדיצ'י. בהוראתו הוצאו להורג רבים. בימיו התחזקה האינקויזיציה, הוא שאישר את החוקים נגד האנוסים. אוקצור הוא היה עריץ ללא חת ואכזר ללא טיפת מחילה.
השמועות על המכשפות עם הקסמים של עולם המתים ושל השטן בעצמו מגיעות גם לאפיפיור אינוצ'נציוס השמיני. הוא מחליט לרדת לעומקם של דברים ושולח שני נזירים פרנסיסקנים לבדוק הכצעקתה. לאחד קראו יעקוב ספרינגר שהיה תיאולוג מלומד ולשני קראו היינריך קריימר שהיה אינקוויזיטור שהאמין לשמועות ורצה להוכיח את אמיתותם.
אז הללו יוצאים למסע של שנתיים ברחבי אירופה לחפש אחר המכשפות הנוראיות שעושות כשפים עם השיקויים שלהם אבל מה למרבה הפלא הם לא מוצאים כאלו.
עכשיו, איך באים לאינוצ'נציוס ואומרים לו אדוני האפיפיור – נאדא! לא היה ולא נברא. להגיד את זה, זה פשוט גזר דין מוות. לשניהם. אז מה שהם עשו זה לכתוב את הסיפורים שהם שמעו מפה לאוזן בחוברת אחת וקראו לחוברת הזהו "פטיש המכשפות" – תבדקו אותי. הכל נכון!!
אז יעקוב ספרינג שלצערינו היה יהודי והיה תיאולוג דיי מבריק, הפך את המסמך למשהו מאוד מלומד המחולק לשלושה חלקים. לטענתם הם חשפו קונספירציה זדונית בה המכשפות קשרו קשר עם השטן להפיל את הכנסייה. בחלק השני של החוברת הם הביאו הוכחות וסיפורים לרוב שיחזקו את דבריהם. ובחלק השלישי הם נותנים פתרון לביעור הנגע.
הם מציעים לשלוח אנשים ברחבי אירופה, לתפוס נשים שמישהו הלשין עליהן שהן עוסקות בכישוף, הנשים האלו היו בד"כ יפות וסביר שהסיבה שהלשינו עליהן היא כי הן סירבו לחיזוריהם של גברים או אפילו עוררו קנאתם של נשים אחרות. בכל מקרה את הנערה היה צריך לתפוס ולהעביר אותה מבחן שיוכיח שהיא מכשפה או סתם יפה.
אחד המבחנים היה לנסות להטביע אותה בנהר. אם היא עומדת בטביעה אזי היא מכשפה ויש לשרוף אותה אבל לפני ששורפים אותה יש להוציא ממנה הודאה על עיסוקה בכשפים.
תתארו לכם כשאינוצ'נציוס קורא את החוברת הזו.
אז הוא קורא את הכתוב בשקיקה ונחרד שמישהו קושר נגד הכנסיה. הוא קורא לרדוף את המכשפות עד חורמה. שליחי האשפיפיור היטו אוזן לשמועות, תפסו נשים, העבירו אותן את מבחן הנהר ומי שלא מתה במבחן מתה בשרפה.
ארבעים אלף נשים. ארבעים אלף נשים נחשדו כמכשפות והועלו למוקד לאורך שמונים השנים הבאות.
מי שביקר בעיירה פרייברג שבגרמניה וטייל בחומות העיר העתיקה יכול לראות עדות לאש ששרפה מכשפות במקום.

ג'יימס בונד ב"במבצע קציצה"

ג'יימס בונד ב"במבצע קציצה"

גנבו לו את הרעיון. זה הרגיז אותו. למען האמת אותי זה היה הורג אבל הוא.. הוא המשיך לחיות ואפילו שיתף פעולה עם הגנב השפל….. זה רק אחר כך שהוא הכניס לכולם באבואהבואה. 
החיים שלו היו מתסכלים כשדיכאו לו את הדימיון אבל כשהוא ישב בג'אמייקה מול מכונת כתיבה מהחומר הישן והטוב הוא צחק שם על כולם.
אומרים שאדם לא מת כל עוד מזכירים אותו.

את איאן פלמינג אין מי שלא מכיר ומזכיר. אוקיי.. רגע… נדייק… אין מי שלא מכיר את ג'יימס בונד. אז ג'יימס זה כמובן הגיבור של מדור 6 שעובד בשירות המלכה ויש לו רישיון להרוג. ומי שהמציא אותו הוא לא אחר מאשר איאן פלמינג.
איאן היה טיפוס מעניין מאוד. פנטאזיונר. גם הוא כמו קירה סדג'וויק, זו מהפוסט הקודם, בא ממשפחה עם כסף ישן. רק שהוא בניגוד אליה חיי את הבילוש והריגול על אמת לא על צחוק.
אז אנחנו ב 1943
(
תתכוננו "מבצע קציצה" מגיע) האנגלים והאמריקאים משתפים פעולה כדי לשבור ולהכניע את הגרמנים. האנגלים רוצים פלישה ימית לסיציליה האמריקאים רוצים פלישה יבשתית לצרפת… יש מן חוסר הסכמה ומייד פשרה. מחליטים בפתיחה סיציליה ובעיקרית פלישה יבשתית לצרפת. בשני המקרים האנגלים והאמריקאים בבעייה איך עומדים מול צבא חזק טכנולוגית ומספרית?
איאן פלמינג..(אם תרצו ג'יימס בונד לפני שנולד) מעלה רעיון בואו נכניס לגרמנים "סוס טרויאני" 
בואו ניקח גופה במצב טוב נלביש אותה במדים עם דרגות נסדר לו תיק עם מסמכים שכתוב עליהם "טופ-סיקרט" במסמכים נרשום אסטרטגיה צבאית של הפוך על הפוך ונגיד שאנחנו מתכוונים לתקוף את סרדיניה ולא את סיציליה ואז… נשליך את הגופה לחופים בדיוק במקום שאין סיכוי שהגרמנים יפספסו.
הרעיון נשמע הזוי לחברה שהשתתפו בסיעור המוחות באותה השעה… והם ביטלו אותו. אלא שלא עברו מספר חודשים שבסיעור מוחות אחר יושב בקבוצה גנב בן גנב שהעלה את הרעיון של איאן וראה זה פלא הרעיון הגנוב מתקבל ללא היסוס (חייבת להגיד שהיה כאן עניין של אגו ונקמה בדיוק מה שעושה סיפור משעמם לסיפור מעניין). 
אז איאן מתרגז מאוד אבל לא רוצה להרוס ולכן הוא זורם עם הגניבה הרעיונאית. 
מה שקורה אחר כך הוא בדיוק כפי שחזו בעלות הברית; הגרמנים מאמינים לגופה, הם מכניסים את ה"סוס" לחמ"ל שלהם ובעקבות המסמכים הסודיים מעבירים את הכוחות שלהם מסיציליה לסרדיניה. מה שפינה את הדרך לכיבוש סיציליה ע"י האנגלים ובני בריתם.

איאן פלמינג היה מאוד מוכשר. לא היה גבול לדמיון שלו. למעשה התכונה הראשונית שבעבורה גייסו אותו לשורות אם.איי.סיקס זה הדמיון והתעוזה שלו. אם תשאלו אותי אז לדעתי זה מה שמניע את העולם לגבולות חדשים. וכשאומרים אין גבול לדמיון… אזי אין גבול פשוטו כמשמעו.
אחרי מלחמת העולם השנייה. איאן מתחתן עם אהובתו הם טסים לג'מייקה לירח דבש. מתאהבים במקום ומחליטים לחזור אליו לתמיד. שם נכתבים סיפורים כמו המרגל שאהב אותי. מרוסיה באהבה. האיש בעל אקדח הזהב. אוקטופוסי.
משם לשון קונרי. רוג'ר מור. פירס ברוסנן ודניאל קרייג הדרך היתה קצרה.
אם תרשו לי משהו אישי לפני שאני יושבת מול מסך המסחר היומי שלי… אז הלוואי שמישהו יגנוב ממני רעיון שבעקבותיו אני אשב מול חופי השנהב עם מרגריטה מסורתית וגבר מפנק עם קוביות בבטן(לא של שוקולד) במקום גרפים ירוקים ואדומים.
ואם אפשר עוד קטנטנה.. תחשבו על קללה עסיסית כי אתמול פספסתי עליה של 40% בגלל 2 סנט.
יאללה זזתי

בארקולאנה

בארקולאנה

ההכנות לקראת הפתיחה של הברקולנה Barcolana. המוני אדם מארצות שכנות ומרחבי איטליה עצמה, הגיעו לטריאסט לצפות בתחרויות ולרכוש יאכטות או משהו קטן יותר. הפתיחה ביום ראשון. אז יהיה צפוף הרבה יותר.

מזג אוויר נפלא. השמיים זרועי ענני כבשה – תענוג.

אז היום הזה התחיל בבכי במחנה הריכוז והמשיך באווירת חופשה אולטימטיבית. יום נפלא הרבה אור וצבע וטסטוסטרון שרירני לפני מצדדי ומאחורי.
הסולו הזה שדיברתי עליו בשמחה ובגאווה מה זה לא מתאים ליד האיטלקים היפים והאמיצים.

סן-סבה – מחנה הריכוז בטריאסט היחיד באיטליה

סן-סבה – מחנה הריכוז בטריאסט היחיד באיטליה

היום בבוקר קמתי לשם שינוי ב 07:30 בבוקר והחלטתי להתחיל אותו בביקור במחנה הריכוז סן-סבה

(Risiera di San-Sabba) שבטריאסט. מחנה ריכוז והשמדה היחיד באיטליה.

משום מה חשבתי שאהיה היחידה במקום והסתבר לי בהפתעה גמורה שרבים מבקרים כאן ולא רק יהודים. קבוצות מאורגנות של מבוגרים וגם קבוצות צעירים מבתי הספר מגיעים כדי לשמוע וללמוד.
המחנה והמוזיאון בתוכו פתוחים למבקרים ללא עלות כספית.

קפה סן מרקו ממש מאחורי בית הכנסת

קפה סן מרקו ממש מאחורי בית הכנסת

שעתיים לפני שעוזבת את המלון/לופט אני יושבת בבית קפה סן מרקו ממש מול הלופט ששכרתי.רוצה להגיד שכמעט פספסתי את המקום המדהים הזה. איזה מזל שלמרות העייפות ולמרות 121 המדרגות שאעלה מאוחר יותר בפעם השלישית היום… למרות זאת – כל כך שמחה שיצא להכנס בטעות או בגורל.

לראות את טריאסט בפעם השנייה ולאהוב אותה

לראות את טריאסט בפעם השנייה ולאהוב אותה

הגעתי לטריאסט דרך העיירה קוזינה – דרך צרה שעולה ויורדת ולבסוף מגיעה אל העיר האיטלקית הימית. חיפשתי את בית הדירות וכשמצאתי נאלצתי לחכות כי בעלת הבית לקחה את הילדים שלה לבית הספר… והיא מתנצלת כל כך שאני מחכה (זו אני המשוגעת שמגיעה ב 07:30) אניוואי בזמן שמחכה יושבת לשתות את הקפה האיטלקי הראשון שלי בכיכר ליד וראו מה נמצא ממש ממול?
בית הכנסת הגדול ביותר באיטליה. רב בית הכנסת הוא רבה של הקהילה היהודית הספורה של לובליאנה גם כן.
בפעם האחרונה שהייתי כאן (לפני 6 שנים בערך) הייתי בסטאז וכדי למצוא את בית הכנסת הזה רצנו 45 דקות.. אני מזמן איבדתי את הכיוון וידעתי שאת הנוסעים שלי לא אוכל להביא לכאן – היום באתי לתקן את המצב וללמוד כל מה שצריך על העיר המקסימה הזו.

בעלת הבית שלי הגיעה ולקחה אותי לדירה.
תשמעו חבריי היקרים – מי שמכיר אותי טוב יודע שאני לא מתפשרת בבתי מלון – צריכה רמה ומיקום – הרמה יכולה להתחלף לטובת ייחודיות לפעמים – וזה מה שעשיתי הפעם. קראתי על המקום בבוקינג והתגובות היו נלהבות שהייתי חייבת לבדוק בעצמי. נכון…כמעט כל תגובה התייחסה לעובדה שאין מעלית בבניין… אז בינינו לספורטאית כמוני שמטפסת עליות לטירות בקלילות – מדרגות זה "פיס אוף קייק"
אז עליתי… עד הקומה הראשונה 26 מדרגות – כל אחת מהקומות הבאות 25 מדרגות (4 קומות) בקומה מספר 2 שאלתי באיזה קומה אני? אמרה ששיכנה אותי ברביעית… קיבלתי חום וחשבתי שאני אהיה הראשונה שאקטול את המקום… אם אשאר שעה נוספת כאן.
ואז היא פתחה את הדלת ללופט שלי וזה מה שראיתי… אני עוד אצלם… עכשיו רצה לתור את העיר.אוטובוס מס 6 (1.30 יורו) לוקח אותי לארמון מיראמר – להגיד לכם שציפיתי לראות מה שראיתי זה יהיה שקר גס.

זה היה מרהיב. מיראמר (לראות את הים) כשמו כן הוא מכל מקום בארמון ניתן לראות את הים. הוא בנוי על לשון חוף ויש לו פארק ענק שממש מזכיר את הפארק של וילה אנג'ולינה שבאופטיה(קרואטיה) אבל לא לחינם אני נזכרת בוילה ההיא – שהרי איגיניו סקארפה שבנה אותה מגיע מטריאסט.
הטיול בגני הארמון, למרות השיפוצים שנעשים בו, מכניס אותי לאווירה שלווה. בניגוד לאווירה בעיר שיש בה יש פעילות רבה… נבנים במות בפיאצות הגדולות ומאות דוכנים מוקמים וכל זה משום ש…
בשבוע הבא (שבוע שני של חודש אוקטובר) מתקיים הברקולנה Barcolana – אז אם יש לכם קצת כסף ובא לכם לקנות יאכטה אתם מוזמנים להגיע לכאן. המכירות מתקיימות פעם בשנה והטריאסטנים מתרגשים מאוד.
המרינה שאתם רואים בתמונות מפוצצת סירות ובאזור הארמון מסתובבים מרצדסים רבי עוצמה ואון (ודי לחכימא ברמיזה – אני את שלי אמרתי)

מונגולים. נשף מסיכות. ואסטרולוגיה.

מונגולים. נשף מסיכות. ואסטרולוגיה.

ב 1348 מוצאת המגיפה השחורה את דרכה לונציה. לא, היא לא באה לבד… היא רכבה על סוסים בתוך גופו של מונגולי ששייך לצבא החזק בייבשת אסיה של הימים ההם.
אז ה-דבר מגיע לגבולות איטליה ובכלל לאירופה כולה ופורץ אותן. וכך 30% מאוכלוסיית היבשת הולכת "פאייפן" ומי שנדבק בה כמעט שאין לו מה לעשות מלבד לבדוק אם נס "כוסות הרוח למת" יעבוד עליו או לא – אבל האמת היא שכל הסיכויים שהוא טס השמיימה או צולל למעמקים בתוך 48 שעות.
אירופה רועשת. הרופאים מאוניברסיטת פאריז חוקרים את המפגע ומגיעים למסקנה שהמחלה היא תוצאה של מפגש שלושת הכוכבים: צדק שבתאי ומאדים בבית הגדי מצב שקרה במרץ 1345.
נשבעת לכם. אני לא ממציאה.
אז הרופאים שלא ידעו מה עושים נגד מכה משמיים… המציאו תרופות משמיים. אבל גם נגעו בכל הנושא ההגייני(באמת שאני לא מזלזלת).

אבל בואו נחזור למונגולים…
אז אתם יודעים שהם הנסיינים הראשונים של הנשק הביולוגי הראשון במלחמה בתולדות האנושות? כן כן בחיי. הם, כשנדבק חייל מונגולי במחלת הדבר, היו זורקים את הגופה או למקורות השתייה של העיר אותה רצו לכבוש או מעבר לחומות בתוך העיר הנצורה. וככה גם נפטרו מבעייה וגם ייצרו בעייה.

אבל בואו נתקדם…
אותם מונגולים מגיעים לסיציליה, גנואה, פירנצה וונציה (לא בהכרח בסדר הזה).

ומה קורה בונציה? האצולה העשירה עם הדוג'ים ועם היהודים וכל מי שנחשב בעיר הזו מסתגר בביתו ולא יוצא החוצה. זעקות השבר של אלו שנדבקו במחלה נשמעו ונענו בקול דממה. האצולה בידלה עצמה מ"עמך" אותם אלו שלא יכלו להרשות לעצמם כלכלית להנתק ולהסתגר. רבים מהם נתדפקו על דלתות אחיהם העשירים ונענו, שוב, בקול דממה – עד שוך הסערה.

אמאמא…
העם מועט היכולת לא שכח להם ולא סלח להם! והם החלו מתנגחים ומתפרעים בהם השכם וערב.
המצב היה קשה מבחינה חברתית שזה השפיע על כל תחום בחיים היומיומיים. היה הרבה זעם והרבה עויינות כלפי האצולה.
וזה מה שהביא את הדוג'ה (הדוכס/שליט) לעשות מעשה. הוא מכריז על נשף מסיכות שבו כולם מסווים את זהותם ומתמנגלים (מינגל) – המעמד העליון עם המעמד התחתון (אופס… קפצה לי אסוציאציה).

בכל מקרה… ההסטוריה מראה שזה עזר לוונציאנים לפרוץ גבולות ולהתחבר מחדש.
והנה לכם מהפיכה וונציאנית של שיוויון ואחווה הרבה לפני 1789.

המסכות הראשונות שנלבשו בנשף היו 4.

מסיכת הבאונטי (מסיכה שחורה שכיסתה את כל הפנים ותוויה מרובעים).

מסיכת ה"יונה הקטנה" (קולומבינה) בתרגום מדוייק! ואם רוצים לזכור אפשר לקרוא לה "הזונה הקטנה" – אבל זה באמת בגלל שהזונות או הנשים העובדות במקצוע העתיק הזה אימצו אותה.
דרך אגב מסיכת הזורו הידועה היא התפתחות של מסיכת הזונה… לכו תדעו אם זורו בכבודו ובעצמו ידע את זה.

מסיכת הדוקטור… המסיכה עם האף הארוך והנטוי (לא חושבת שיש קשר יהודי) שהאף הארוך סימן את המרחק שרופא יכול להתקרב לחולה מבלי להדבק.

ואחרונה אחרונה חביבה – אל קאפיטנו – הקפטן שגם לה אף ארוך אבל ישר כמו חרב.

אחר-כך התפתחו האחרות מתוך מה שנקרא "הקומדיה דל הארט'" מסיכות שמסמלות את המקצועות המגוונים בכלל.

לאן נעלמו העצים בונציה?

לאן נעלמו העצים בונציה?

ברור לי שרובכם אם לא כולכם הייתם לפחות פעם אחת בוונציה.
האם שמתם לב שאין כמעט עצים בוונציה?
אף אחד לא נותן דעתו לזה אבל כשחושבים על זה זה נראה מוזר. עיר כל כך יפה ובלי עצים?
הסיבה היא שעצים לא יכולים לגדול יותר מחצי שנה… השורש נהרס בגלל השטפונות (מי ים) הרבים שפוקדים את העיר במקומות הנמוכים.
יש מקומות גבוהים יחסית ששם מתאפשר גידולו של עץ ואז תראו שהוא מוקף וטראראם אחד הגדול.
למה העצים פתאום לא חסרים לנו בוונציה?
משום שהם דאגו לספק לעין/מוח שלנו מספיק ירוק דרך עצמים… פנסי רחוב. אדנלה(בוטקה), פחי אשפה סוככים, משקופים, דלתות ותריסים – הכל ירוק.