Category Archives: צרפת

האיש שחוצה קירות – מרסל איימה

הפסל "האיש שחוצה קירות" נמצא במונמארט.

הפסל פוסל בהשראת הסיפור של מרסל איימה. הספר עובד לסרט עם השחקן הקומיקאי בורביל.
מרסל איימה כותב על רווק בשם דטייו בן 43 שעובד במשרד שנים רבות והכל הלך על מיי מנוחות הוא היה מבסוט והסביבה בעבודה היתה מבסוטית ואז מגיע בוס חדש ומושיבים אותו במשרד ממש ליד הרווק. לצערו הוא לא בא טוב בעיניים של הבוס החדש וזה ממש יירד לחייו
יום אחד הרווק ננעל במשרד מבלי יכולת לצאת.. בזמן שהוא מנסה לפרוץ את הדלת הוא שם לב שהוא עובר דרך הדלת מחוץ לחדרו.
מסתבר שלרווק יש סגולה לעבור קירות. בהתחלה הוא לא מנצל את הסגולה הזו… להיפך הוא הולך לרופא וזה נותן לו כדור שמבטל את היכולת הזו.
הרווק שם את הכדור במגירת הכדורים שלו ושוכח מזה.
אבל הבוס שלו ממשיך להתעלל בו אז הוא מחליט להחזיר לו. באחד הימים כשהבוס הצעיר יושב בחדרו מוציא הרווק את הראש לתוך חדרו של הבוס שלו. כשזה רואה את ראשו של הרווק.. הוא מתחרפן ומשתגע. רואה הרווק כי טוב והוא מתחיל לנצל את הסגולה לעבור קירות כדי לגנוב. הוא מתחיל לגנוב תכשיטים… יהלומים בעיקר.. אלא שהוא בכלל לא ניסה להסתיר את זהותו. כי מה זה משנה הרי גם כשהוא נתפס הוא יצא מהכלא דרך הקיר. וכך הוא מתעתע בכולם.
יום אחד הוא פוגש אישה נשואה. הוא מתאהב בה ממבט ראשון. האישה הזו כל כך יפה היתה שבעלה נעל אותה בבית מקנאה. אבל הרווק שלנו שכל הדלתות בעולם פתוחות עבורו… נכנס לביתה של היפהפיה הנשואה.. והיא שנסגרה כל כך הרבה זמן בחדרה נפלה לידיו כפרי בשל.
אניוואי מתפתח לו רומן בינו לבינה. אמאמא… יום אחד ממש לפני שהוא הולך לבקר את אהובתו הוא חוטף כאב ראש לכן הוא לוקח כדור מהמגירה ובולע אותו אמאמא הוא לקח בטעות את הכדור שירפא אותו מחציית קירות במקום כדור נגד כאב ראש. וכך הוא מגיע לחברה שלו נכנס אליה.. אוהב אותה וממש לפני שבעלה מגיע הוא יוצא… אלא שהוא נתקע ממש באמצע המעבר בקיר כי בדיוק ברגע זה הכדור השלים את הריפוי הסופי של הרווק מסגולתו. וכך הוא נתפס בקלקלתו.

 

האביר העשיר בקארקסון

בטירת קארקסון, בביקור באחד החדרים אני נתקלת בסרקופג של אביר בטירה. כמובן שעל אביריםכולכם שמעתם. אני רוצה לספר על האביר דברים שלא תמיד חושבים עליהם.

היום כשעמדתי לפני הסרקופג בטרה שמתי לב לאורכו.. האביר הספציפי הזה היה גבוה. גבוה מאוד לתקופתו – המאה ה 12 תקופת מסעי הצלב.

אבירים בתקופה הזו היו צריכים להיות עשירים כקורח כדי להשתתף במסע צלב. סתם לדוגמא ניקח את השיריון שלו שעשוי מ 50,000 שרשראות קטנות מחוברות יחדיו – האביר היה צריך לשלם עליו מכספו. במונחים של היום למשל חליפת השריון שלו עלתה כ 21,000 יורו. החרב שהוא מחזיק עולה כ 3,500 יורו.. דרך אגב בעניין החרב – החרב מספרת לנו כיצד האביר מת… כשהיא מונחת בצד הוא מת במלחמה כשהיא מונחת עליו באמצע הוא מת מוות טבעי.

האביר שהלך למסע צלב היה חייב לפחות שלושה סוסים רגילים ששלושתם יחדיו עלו 75,000 יורו ובנוסף להם היה חייב סוס אחד "מומחה" לחימה שעלה 72,000 יורו הוא צריך הספקת אוכל לו ולמשרתים למשך שנתיים (מסע הצלב הראשון לארץ ישראל) בסה"כ האביר בזבז מכספו כ 360,000 יורו כדי לצאת למסע צלבני ולזכות בתהילה הגדולה. הוא האמין שלמות במסע צלב זו פתיחת דלת לגן-העדן… אלא שאמונה זו חלפה עברה מייד אחרי שהמגפה השחורה השמידה כשליש מאוכלוסיית אירופה, תוסיפו לזה את מלחמת 100 השנים כך שאחרי מסת המוות הנוראי פתאום למות למען הצלב או בכלל לא נחשב פרוזדור לגן עדן אלא הגהינום פר-אקסלונס.

תראו.. האביר העשיר הזה מקבל חינוך למופת. הוא נשלח בדרך כלל למשפחות אצילות ועשירות אחרות ושם הוא לומד כמה שפות כמו לטינית צרפתית אנגלית, מתמטיקה ברמה גבוהה, מוזיקה ואפילו ריקוד…

סביר להניח שבמאה ה 12 בתקופה שהאוניברסיטאות הוקמו (הראשונה בבולוניה שבאיטליה אחריה אוקספורד ואחר כך הסורבון) נשלחו ההאבירים הצעירים ללמוד באוניברסיטאות הללו. תראו כמה השקעה. אז כמובן שלא כל האבירים יכלו להרשות לעצמם להצטרף למסע צלב. היו הרבה אחרים שהודו שהם לא יכולים לעמוד בהוצאות הרבות של מסע הצלב.

עכשיו כל מה שסיפרתי זה סתם משהו שבדרך כלל לא חושבים עליו ובדרך כלל גם שוכחים מייד אחרי שקוראים או שומעים… אבל הנה משהו מאוד נחמד שסביר שלא תשכחו לעולם.

במאות הקדומות ובעיקר בימי הביניים – המלח (זה שבלעדיו לאוכל אין טעם) היה מצרך יקר ערך באזור דרום צרפת. אבירים היו נוהגים לשלם במלח. מלח בצרפתית זה סל (סגול ב סמך) המילה משכורת בצרפתית זה סלר באנגלית זה סלרי

מקור המילה משכורת (סלרי-אנגלית, סלר-צרפתית) אם כך מגיע מאופן התשלום קרי מלח.

ליידי קארקאס

"מלאו לי חזיר בשעורה, מלא שעורה ואז תעיפו אותו מעל חומות העיר".

לא, את זה לא אמרה המלכה שחורה מקרואטיה, את זה דוקא אמרה ליידי חכמה, ליידי קארקאס. אוקיי, בואו ונדייק, את זה מספרת האגדה על ליידי קארקאס.

מספרים שבמאה ה 8 בתקופה שנוצרים נלחמו במוסלמים גרו בעיר בדרום צרפת ממש בגבול ספרד סרצנים, הסרצנים היו כינוי לאנשים מוסלמים. ועל הסרצנים שלטה אישתו של המלך שמת.
הצרפתים שרצו לכבוש את העיר הצרו על העיר, אין בא ואין יוצא במשך שש שנים. מלך הצרפתים באותה התקופה היה קארל הגדול. לאורך ששת שנות המצור – החיים בעיר קארקאס (Carcas) התנהלו רגיל, היה מים, היתה שעורה, היו תרנגולים והיו חזירים לאכילה אז חיים, אתן יודעים, אמאמא כל הטוב הזה סופו שיגמר, ואכן נגמר. ליידי קארקאס ששלטה עשתה ספירת מלאי שאחריו הבינה שהיא חייבת לפעול בעורמה. אז היא קוראת לנתיניה ומבקשת לזרוק על קארל הגדול שמיצר את עירה חזיר מלא בשעורה שאכל. יענו לתקוע "סוס טרוייני" בעיני החיילים הצרפתים.
ואכן, כשהחזיר נפל לאדמה ותכולת קיבתו נשפכה, חשב המצביא הגדול והמלך החשוב של הצרפתים שאם הסרצנים מרשים לעצמם לזרוק חזיר מלא בתבואת האדמה אזי סביר שהם רחוקים מאוד מלהכנע, לכן הוא נותן הוראה להתקפל ולחזור לפאריז.
כשליידי קארקאס רואה שהצרפתים מתקפלים היא מורה על מצלצל הפעמונים בעיר הצריחים שלה לצלצל בכל הפעמונים. אחד מחיילי שארלמון ( קארל הגדול) קורא בקול Carcas-sonne לאמור קארקאס מצלצלת.
מכאן ניתן שמה של קארקאסון.

אבל זוהי אגדה ולא אגדה אמיתית כי ההסטוריה מוכיחה שבתקופת קארל הגדול קארקאסון כבר בידיו (אביו כבש אותה לפני כן) ובכלל ליידי קארקאס, צר לי לאכזב, היא סיפור שהחל להתגלגל מהמאה ה 12 – כך שהיא דיי מומצאת, זה לא אומר שאין עשן אחרי האש, כנראה שהיה סיפור דומה בעבר שעליו בנו את סיפורה של העיר שצלצלה אבל לא הסיפור הזה ממש.

אדמונד דנטה בצל פרנסואה פיקו

"בצאתך למסע נקמה, חפור שני קברים." (קונפוציוס)

פאריז 1807. נפולאון מנצח בקרב איילאו את הרוסים. האימפריה הצרפתית בשיאה.

פרנסואה פיקו הוא סנדלר המתגורר בצניעות באחת השכונות של פאריז. פרנסואה צעיר, רציני ונאה שתפס את תשומת ליבה של מרגריט ויגורו – בחורה צעירה עשירה ויפהפיה. למרות ההבדלים המעמדיים ביניהם מתפתח סיפור אהבה יפהפה. והם מחליטים להתחתן ביום שלישי ה 17 בפבואר 1807.

לכאורה, בשביל פרנסואה הסנדלר זה סיפור של סינדרלה, אבל גורלו מוביל אותו לסיפור שונה לחלוטין.
בשבת שלפני הנישואים מחליט פרנסואה ללכת לבית מרזח קרוב כדי לחגוג את תום רווקותו, שם הוא פוגש בארבע אנשים, את בעל המקום, אדם בשם לופיאן שהיה איש קמצן שהקנאה במזלו הטוב של פרנסואה העבירה אותו על דעתו ועוד שלושה אנשים נוספים.
הארבעה ששמעו על ההצלחה של הסנדלר החליטו להציק ולשבש לו את התוכניות. הם נגשים למשטרה ומדווחים שפרנסואה מדבר בגנות המשטר הנפוליאוני ושהוא בעצם מרגל של בית המלוכה.
ביום למחרת ב 15 לפבואר 1807 המשטרה מחליטה שפרנסואה אכן מרגל של בית המלוכה, הם תופסים אותו ומעלימים אותו אל תוך חשכת בית כלא.

בשנים שהיה בכלא פוגש פרנסואה איש דת איטלקי עשיר כקורח בשם ג'וזף לושאר כשהוא שומע את קורותיו של הסנדלר התמים הוא מקדיש את השנים הבאות בנסיון לשחררו. בתקופה הזו מתקרבים השניים ומתחברים בנפש.

שבע שנים עוברות, השנה היא 1814. נפולאון כבר לא בתמונה המלך לואי ה 18 לעומת זאת כן. הוא מחליט לשחרר את האסירים הפוליטיים ובכללם פרנסואה הסנדלר.
פרנסואה יוצא מהכלא וג'וזף "אביו הרוחני" כל כך שמח שקיבל התקף לב ונפטר. לא היו לו יורשים טבעיים ומבעוד מועד הפך את פרנסואה ליורשו היחידי למליונים שהיו לו בבנקים במילאנו, באמסטרדאם, המבורג ולונדון.

בצר לו על מות "אביו" פרנסואה מטייל כשנה בארצות השונות ברחבי היבשת האירופית ומגיע בהסוואה לפאריז בדיוק ב 15 לפבואר 1815. הוא נכנס לשכונה שבה גר לפני שאסרו אותו ומתחיל לרחרח ולמשוך אנשים לספר לו דברים. באחת השיחות האקראיות מספרים לו שהיה פעם סנדלר שכונתי שעמד להתחתן עם אחת מעשירות פאריז אבל העלילו עליו שווא ומייד אחר-כך הוא נעלם מבלי להשאיר כתובת.

ומה עם ארוסתו של הסנדלר? מה קרה איתה שואל פרנסואה?

הה, עונים לו, היא התאבלה עליו במשך שנתיים וכשראתה שהוא לא מגיע היא התחתנה עם בעל בית המרזח שהספיק מאז לסגור את בית המרזח לטובת עסק הרבה יותר גדול.

ומה עם האנשים שהעלילו עליו? האם מישהו יודע את שמם? שואל פרנסואה

לא, אף אחד לא יודע מה איתם אבל יש כומר אחד שנכח בוידוי של אדם לפני מותו והוא יודע משהו על המקרה.

מייד אחרי שהוא שומע את הפרט הזה יוצא פרנסואה בחיפוש הכומר. כשהוא מגיע אליו הוא מראה לו יהלום ענק ואומר לו היהלום יהיה למי שייתן פרטים על שלושת האנשים שגרמו למאסרו של הסנדלר מפאריז ב 1807.

הכומר היסס לרגע אך מייד מסר את שמות האנשים.
עכשיו כשיש לו את כל הפרטים הוא מתחיל בנקמה בכל המעורבים בסיפור שהביא למעצרו.

פרנסואה חפר 4 קברים ואף אחד מהם לא היה עבורו.

סיפרתי לכם סיפור עם תאריכים מדוייקים ושמות של אנשים והכל נשמע אמיתי ונורא.
אז רציתי רק להדגיש שהסיפור הזה אכן כל כולו אמיתי וזה באמת נורא. אבל מעניין אותי לדעת מי מכם חשב על אדמונד דנטה כשקרא את הסיפור של פרנסואה פיקו?

אלכסנדר דיומא האב כתב את הרומן "הרוזן ממונטה קריסטו" אחד מסיפורי הנקמה המצליח ביותר לדורותיו ואדמונד דנטה נולד על בסיס סיפורו האמיתי של פרנסואה פיקו.

אז איך אומרים? רק רציתי שתדעו.

חוץ מזה, ממש קטנה על הדרך, אלכסנדר דיומא כתב גם את סדרת הסיפורים "שלושת המוסקטרים" וה"מוסקטרים חוזרים אחרי 20 שנה"
ועוד קטנטנה. לאלכסנדר דיומא האב היתה סבתא בת עבדים שחורה מהאיטי ואביו המולאטי היה גנרל גדול בצבא נפוליאון.
הבן שלו, 'אלכסנדר דיומא הבן' נולד מאישה שלא היתה אישתו אך הוא הכיר בו והעניק לו חינוך הראוי לבן סופר שהפך לסופר בפני עצמו. אלכסנדר דיומא הבן כתב את הגברת עם הקמליות בעקבות רומן שלו עם אישה שלא היתה אישתו.

אני נשבעת לכם שקיצרתי כמה שיכולתי ובכל זאת יצא ארוך. אבל מעניין נכון?

בוחן חזה

סליחה מראש. אני מקווה שלא תחשבו שזה גס מדי ושחס וחלילה תקראו לי הישראלי המכוער.

אני בטוחה שכולם יודעים איך מזהים רופא בבית חולים. ולא, אני לא מדברת על המכונית שלו עם הקילומטרז' הנמוך ובטח לא על כתב-היד החרטומי או על שתי האותיות הראשונות שלו לפני השם – קרי – ד"ר. מה באמת הסימן החיצוני המובהק שכשנראה אותו נדע שמלפני, מצדדי, מאחורי או אם תרצו מעלי – יש רופא?

אני אשאיר אתכם במתח שיהיה לכם מעניין לקרוא.

המעשה שהיה כך היה.

אמא של רנה חלתה בשחפת ומתה. גם לרנה, שהיה בן חמש במות אימו, היו בעיות נשימה והילדות שלו היתה רוויית בעיות בריאות קשות. באותה תקופה, אנחנו מדברים על המאה ה 18 השחפת הגיעה לבתים רבים ברחבי אירופה והמוות נגע בכמעט כל משפחה שנייה. רנה גדל בידיעה ברורה שכשהוא יהיה גדול הוא ילמד לרפא אנשים. זה לקח שבע שנים, בגיל 12 הוא עוזב את בית אבא ויוצא בהליכה רגלית מהעיירה קמפר שבמערב צרפת לעיירה נאנט להיות תחת חסותו של דודו ששימש כראש מחלקת רפואה בנאנט.

רנה היה מוכשר מאוד ותלמיד מצטיין וכבר בגיל 14 הפך שוליה ומטפל בחולים בבית החולים. אבל הטיפול בחולים לא היה האישו, הוא רצה יותר, הוא רצה לעשות אנשים בריאים, לרפא אותם ממחלתם. ולכן החליט להמשיך את לימודיו. הוא עובר לפאריס ללמוד בפקולטה לרפואה שברובע הלטיני.

הוא יודע שבפקולטה הזו לא מספיק לדעת חשוב גם להרגיש את החולה כדי לאבחן את המחלה. בפקולטה הזו שהיתה יחידה במינה, לא שואלים רק על סימפטומים כי אם בודקים לעומק, אם בהטיית האוזן אל ליבו של הפצייאנט או בנקישות בחזהו כדי להבדיל בהחזר הגוף. הם מששו, בדקו והסתכלו וניסו להסתער על המחלה מכל הכיוונים ובכל הזויות. כן, כן, כך היה בפקולטה הרפואית המיוחדת הזו שברובע הלטיני. ב-סורבון.

אז רנה מגיע לסורבון לומד ומשתלם בבית החולים שם והופך לרופא גדול ומנתח דגול כבר בגיל 18. הוא ריפא המונים מההמון שהגיע אליו.

רצה הגורל ומגיעה אליו אישה זקנה בלה עם בעיית לב. היא היתה כל כך מוזנחת וקשת יום שרנה לא יכול היה להצמיד את אוזנו לחזה. זה דחה אותו שהוא עזב את חדר הטיפולים ויצא מבית החולים טרוד בשאלה האם הוא יכול ומוכן להמשיך בזה.

חייבת פאוזה קטנה. תראו, למרות שזה נשמע נורא לכל דבר יש את הסיבה שלו – אם לא האישה הזקנה שכל כך דחתה אותו יתכן ולא היינו מקבלים את המצאתו ואולי היינו מקבלים אותה ממישהו אחר מאוחר יותר אי אפשר לדעת.

נחזור לסיפור.

אז הוא יוצא החוצה לא מסוגל לחזור לבית החולים, משוטט שעות ומהרהר בשאלת השאלות הנוגעת להמשך עבודתו כרופא ויהי ערב ויהי בוקר והוא באזור הלובר וברחבה שלו הוא רואה שני ילדים בשני צידי גזע עץ עבה, כל אחד מהילדים נועץ צינורית לגזע ומדבר ושהשני מצמיד את אוזנו אל הגזע ושומע את הדברים.

ואיך ארכימדס אמר בשעתו? אאוריקה?
אז גם רנה לאנק קרא אוריקה או זה-טרובה בצרפתית. אז הוא קופץ מהתרגשות ורץ לבית החולים. נכנס לחדרה של הזקנה שממנה ברח לוקח כמה דפי נייר ומגלגל אותם לצורת גליל את מידו האחד שם על חזה החולה ואת צידו השני באוזנו ופתאום ליבה נשמע לו בעוצמה טובה יותר מאשר בשיטה המסורתית.
מייד אחר-כך הוא מפתח את הסטטוסקופ הראשון בעולם שהיה בנוי כצינור קשיח. זה לקח לו 3 שנים עד שיצא עם זה לשוק. סטטו-סקופ = בוחן-חזה בלטינית. בעזרת ההמצאה שלו היה ניתן לזהות מחלות ריאה כמו ברונכיטיס ואפילו סימנים מוקדמים לשחפת.

עכשיו לעיקר… בהתחלה כתבתי "איך תדעו שמלפני, מצדדי, מאחורי או אם תרצו מעלי – יש רופא? " – אז חייבת להודות שכשהרופא היה מעלי אז הוא היה ערום ועם "מכשיר" אחד שעבד כמו שצריך – וזה לא היה סטטוסקופ

הרומן של גארי

היא היתה זונה.
האמא שלו.
אבל לו לא היה איכפת. הוא קיבל את היחס הכי טוב מהחברות שלה. הזונות.
מוחמד האמין שכל החיים לפניו ואפילו אם עכשיו הוא ממש בתוך ביצה, או, אם תרצו, ביבים, אסור שזה יהפוך לעוד סיפור של עלובי החיים.
התקופה לא היתה משהו, ממש אחרי מלחמת העולם השנייה.
רוזה, גם היא היתה זונה. היא היתה זונה יהודייה. לא, היא לא האמא של מוחמד או בקיצור, מומו. אבל בגלל שהיא היתה כבר זקנה מדי, ומכיוון שהרגליים שלה בקושי תפקדו, היא הפסיקה לתת שירותי מין והתמקדה בטיפול בילדים של הזונות.
מומו היה אחד מהילדים האלו שלה. היא אהבה אותו אהבה עזה ולמרות שאמא שלו הפסיקה לשלם עליו 11 שנה קודם לכן, היא המשיכה לדאוג לו ולטפח אותו. היא רצתה שהוא יגדל להיות יותר ממה שהחיים גזרו עליו.
והוא גדל. הוא גדל, למרות כל הסיכויים. הוא גדל מפוכח ואהוב בתוך חברה של מהגרים, פושעים וזונות. ממש בליבה של פאריז. הוא גדל רגיש איכפתי וחכם ממש אנטי תזה לניכור, להתבדלות ולהתעלמות של החברה הגבוהה בעיר האורות.
זה רומן גארי שכתב את "כל החיים לפניו" ממש באמצע שנות השבעים של המאה ה 20. גם גארי, כמו אורור דופן הסופרת מהפוסט הקודם, רצה הכרה רצינית בכתביו לכן הוא המציא לעצמו שם חדש, אמיל אז'אר ותחת שם זה הוא כתב 4 ספרים. על "כל החיים לפניו" זכה אמיל בפרס גונקור החשוב אלא שהוא סירב לקבל את הפרס מכיוון שכתב בזהות בדוייה. אבל אל תדאגו יותר מדי, כי גם בתור רומן גארי הוא זכה בפרס קונגור והפעם קיבל את הפרס. שתדעו שהוא הסופר היחיד שזכה פעמיים בפרס היוקרתי הזה.
רומן גארי נולד לאבא שחקן יהודי רוסי ולאמא יהודייה שחקנית גם כן. היא עוזבת את פולין לטובת צרפת עם בנה הקטן. הוא גדל להיות ילד תפארת לכל אם. למד משפטים בפאריס, היה טייס קרב בשירותו של דה גול במלחמת העולם השנייה. היה דיפלומט מוערך והיה גם סופר שאמין שלא קוראים אותו ברצינות. אז שינה את שמו וקיבל את הערכה הראוייה.
הוא התחתן פעמיים. בשתי הפעמים התגרש. אישתו השנייה שהיתה שחקנית אמריקאית התאבדה. הוא נכנס לדיכאון אחרי התאבדותה.
שנה אחרי המקרה הוא מתאבד בירייה.
במכתב שהוא השאיר טען שאין קשר למותה של גרושתו.
שלושה חברים שלי התאבדו במהלך השנים. הם הפסיקו את החיים שלהם דיי מוקדם. אני לא שופטת לרגע את המעשה. כשהנפש כבוייה וכשלא רואים אור בקצה המנהרה – אין הרבה מה לעשות.

פאריז של ג'ורג' סאנד

אם היית אישה שחיה במאה ה 19 בצרפת בתקופת המהפיכה של חופש שיוויון ואחווה – היו מצפים ממך להתחתן, לטפל בבעלך, לבשל עבורו וללדת את ילדיו. אם היית אישה שחיה באותה המאה בפאריז אזי למרות ההשכלה הגואה ולמרות פריחת האוניברסיטאות ולמרות הפתיחות החברתית הכללית, כל עוד את אישה שמכבדת את עצמה את צריכה להקשיב לאישך ולשרת מהווייו.
ונניח שהיה לך כישרון בתחומים שונים והיית כל כך טובה שהיו משווים אותך מול כישרונות אחרים בתחום אזי היה לך ברור מראש, בלי צל של ספק שכשרונך נתפס בעיני הסביבה בנחיתות מובהקת לגבר רק בגלל שאת את ולא אתה. כן, רק בגלל שאת אישה והביצים היחידות שיש לך הן מהסוג שמכינים מהם אומלטים.
אורור דופן היתה אישה יפהפיה היו לה עיניים שחורות ושיער פחם ומחזרים רבים. היא נולדה בפאריז בשנת 1804 למשפחה אמידה בעלת ייחוס פולני מלכותי ודם כחול אנגלי, היא היתה כל מה שאישה, מכל שכבה בחברה הצרפתית של המאה ה-19 שואפת להיות. עשירה, חכמה, נשואה ושני ילדים. כשהיא התחתנה היא קיבלה תואר של בארונית מצידו של בעלה.
ובכל זאת זה לא הספיק. לא לה. היא רצתה יותר. היא רצתה את החופש. השיויון והאחווה הפרטי שלה ולא רק את החופש של העם הצרפתי. היא רצתה להיות סופרת מהשורה הראשונה בעולם שבו גברים שווים יותר מנשים.
וזה לא היה פשוט, בתקופה שהמילה פמניזם או שובניזם כלל לא היו בשיח התקופה. הדרך היחידה, מבחינתה, לפרוץ את המעגל היה בשינוי שמה.היא מאמצת את השם ג'ורג' סאנד ומתחילה לכתוב. והיא כותבת כל כך טוב שלא היה ספק בברנז'ה שהיא – הוא גבר עם כישרון יוצא מן הכלל. הכתיבה בשם של גבר עשה לה רק טוב. העריכו אותה על סמך כתיבתה בלי סטראוטיפים מוקדמים. וזה בדיוק מה שהיא רצתה. סאנד נכנסה כל כך טוב לתפקיד של סופרת עם שם של גבר שהלכה עם זה עד הקצה, היא החלה לעשן טבק במקומות ציבוריים והעדיפה ללבוש בגדי גברים שהיו פחות יקרים משמלות של טאפט ומלמלה כיאה לאישה צרפתיה השייכת לאליטה עשירה.
היא לא היתה פמניסטית ולא השתייכה לשום אירגון פמניסטי אך בדיעבד, נחשבה לפמניסטית הראשונה לתקופה. גברים האשימו אותה כלא מוסרית ווולגרית.
בתחילת 1837 פוגשת ג'ורג' סאנד, כשהיא כבר סופרת עם כבוד את שופן דרך מכר משותף, פראנץ ליסט. בתחילה שופן חש דחייה כלפי מי שעישנה סיגרים ולבשה מכנסיים כמו גבר, הוא אף שאל את ליסט האם סאנד באמת אישה. ובכל זאת כמה חודשים אחר-כך מתפתח ביניהם רומן דרמטי. שופן מאוהב. אחרי שנתיים של אהבה סוערת הם מחליטים לעזוב את פאריס לטובת מיורקה.
תתארו לכם שמישהו היה כותב קונצ'רט לפסנתר במטבח שלכם? ישן במיטה איתכם? תתארו לכם.
אז שופן כתב. הוא כתב את הקונצרט הממכר מספר 1 לפסנתר במטבחה של סאנד והוא גם ישן במיטתה – החלום הרטוב שלי אני ושופן (הה, שכחתי לרשום שהיא התגרשה כשנמאס לה מבעלה).
אני מתה לכתוב עוד עליה ועל שופן… אבל זה ארוך מעל ומעבר…אז אסיים בשתי שורות עליה ומשפט נצחי שלה…. (בכל מקרה, הקוראים שיגיעו עד כאן הם כנראה בעלי אופי וריכוז אקסטרה אורדינר).
אפשר לאהוב אותה או לשנוא אותה אך אי אפשר להתעלם ממנה, היא כתבה סיפורים מופלאים מלאי רגש וברגישות מדהימה. היא כתבה מאמרים נוקבים והיתה דומיננטית בפעילות פוליטית ענפה נגד השלטון הצרפתי שאחרי המהפכה.
והמשפט הנצחי שלה: "יש רק אושר אחד בחיים – לאהוב ולהיות נאהב"

פאריז

קמנו אתמול לבוקר חדש,
שמש קבלנו בברכה וללא חשש
ממלון הבלגי נפרדנו במהרה
ואת הגבול לצרפת עברנו בדהרה.

בשדרות האליזה שבפריז מתחילים
זו שדרה של העשירים וגם של תיירים
קיבלנו זמן חופשי לקניית מזכרות
אך יצא לנו יותר על המחיר לבכות
אמיצים ישבו בבית קפה או\וגם מסעדה
להעצים חוויה ולהתפעל ללא מידה

על כיכר האטואל או "כיכר הכוכב"
עומד לו גבוה גבוה ולא פחות רחב
שער אבן המסמל ניצחון
אנחנו עכשיו יודעים שבנה אותו נפולאון.

אחרי ששבענו מכל ההמראות
עברנו את האובליסק המצרי לראות
בערבו של יום לשייט יצאנו 
ותחת כל גשר כמו כולם הרענו
ראינו ארמון ומוזיאון בגדות הסיין 
וגם אייפל פלדה שנצנץ כמגדל של שן

השעות עוברות מהר גם בלי לרצות
למלון חזרנו ממש ממש לקראת חצות
ככה זה יקיריי הזמן קצר מה לעשות
מחר אני מבטיחה שיהיו יותר שעות

פאריז ועוד פאריז

קמנו כולם עם כוחות חדשים
לחדר האוכל פנינו שמים
היום נאכל ארוחה בוקר צרפתית
שאינה מגיעה לקרסולי "בוקר ישראלית"
קרואסון, ריבה, קפה ואולי גם מאפית
ברור גם מובן שלנו זה לא מספיק
אז ככה זה כאן חברים יקרים  
ואנחנו "ברומא מתנהגים כרומאים".

נסענו לרחובות פאריז המתעוררת
לראות את הסמלים בהם היא מתפארת
התחלנו  בכיכר הבסטיליה והנצחון שסימלה – 1789 היתה השנה שלה.
היום עמוד יולי עומד שם במילייה
גם הוא ממהפיכה אבל לא מיימי רישליה

משם עברנו לכיכר קצת פחות הומה מ
וקפת בתי פאר המשמשים לה כחומה
בכיכר ווז', זו שבמארה מקומה
גר ויקטור הוגו החבר של א. דיומא.

עדיין בוקר ואנו בדרך לראות אטרקציה מוזרה
צינורות בצבעים של ירוק כחול וצהוב אוי כמה נורא
מוזיאון פומפידו על שם אחד הנשיאים
שיאים של אומנות מודרנית שם מציגים
ואיך אפשר בלי קצת קניות בחו"ל?  
אז למרכז האל רצנו כמו ארנב בהול.

מחצית היום עברנו נותרו עוד כמה אתרים
עוברים לקתדרלת נוטרדאם של הסיפורים.
שמענו על קוואזימודו הגיבן, על בל הצוענייה והכומר הנורא.
ומייד אחר-כך עברנו לרובע הלטיני ללא היסוס וללא מורא.
אכלנו פלפל או שווארמה כשר מהתורה
ומי שבחר אחרת זאת זכותו, מה העניין?  מה קרה?

נפגשים בהוטל דה ויל על האוטובוס בזמן
עכשיו נוסעים למגדל של אייפל האמן.
אחרי שצילמנו, התפצלה הקבוצה לשתיים
לעולים לתצפית בשעתיים ולעולים למונמרט בינתיים.
שעת ערב בצרפת המוארת כל הלילה
למלון חוזרים בלי פקקים – אמן ואינשאלללה.