Category Archives: כללי

הלב של פרפיניאן (Perpignan)

גילום דה קבסטני היה המאהב של מרגרידה הוא גם היה טרובדור. וכמו כל טרובדור שכיבד את עצמו במאה השלוש עשרה, גם לו היתה וידה. מה זה וידה? אז מכיוון שזה חשוב להמשך אגיד בקצרה שה-וידה היא משהו כמו ביוגרפיה רק שהיא מאוד לא מדוייקת ובמקרה של גילום נכתבה כמה שנים אחרי מותו. אז ראו מראש הוזהרתם.

מרגרידה, לא היתה רווקה, לא גרושה וגם לא אלמנה. היא היתה לצערה הרב אישתו של ראמון מטירת רוסליו שבפרפיניאן (דרום צרפת, גבול ספרד).
גילום שהיה טרובדור משורר חינני ומקסים התאהב באישתו היפהפיה של החזק, העשיר,אכזר והשחצן של אזור רוסליון. גילום שלא יכול היה לעמוד בפיתוי כתב וגם שר לאהובתו שירים פרי עטו, הוא הרעיף עליה תשומת לב כל כך גדולה משהו שהיה חסר לה מבעלה שלא מן הנמנע שגם היא התאהבה בו.

כשראמון, בעלה, שומע את סיפור האהבה הזה הוא מתחרפן בלשון עדינה ומחליט לנקום. באחת הפעמים כשגילום יוצא לרכוב ביער עם חבר או שניים, ראמון רודף אחריו תופס אותו בשנייה שהוא לבד, הורג אותו עוקר את ליבו כורת את ראשו ודובר לארמון שם הוא מבקש מהטבחית שתעשה מהלב מעדן מפולפל לאישתו מרגרידה. אחרי שמרגרידה סיימה לאכול, ראמון שואל אותה אם היא יודעת ממה עשויה היא עונה לו שאין לה שמץ והוא מצידו מספר לה על המצרכים שנדרשו להכנת המנה הנפלאה וכדי שהיא תאמין לו הוא שולף את ראשו של גילום.

כשהיא שומעת מה שבעלה עולל לה, היא מאבדת את ראייתה ואת שמיעתה. ואחרי זמן מה היא מתאוששת ושני החושים שאיבדה חוזרים אליה ואז היא אומרת לבעלה שהמנה שהוא בישל עבורה היתה כל כך טובה שמרגע זה היא לא רוצה לאכול לעולם. באותו הרגע הוא מכוון לקראתה את חרבו להכות בראשה אך היא בורחת ממנו היישר אל המרפסת וקופצת אל מותה.

המקרה נודע לתושבי פרפיניאן שהחליטו להלשין למלך אראגון. המלך מגיע מייד לעיר אוסר את ראמון, הורס את טירתו. אחר-כך מביא את גופות המאהב גילום ומרגרידה לקבורה ועל המצבה נכתב סיפור מותם. מאז כל אבירי ונשות פרפיניאן נצטוו לעלות אל הקבר מדי שנה לחגוג את יום מותם של האוהבים.

סיפור אהבה ובגידה ויש אומרים שזוהי אגדה. האגדה הזו הולידה שירים וציורים וגם את האופרה האנגלית "כתוב על עור" written on skin)).

בחיים האמיתיים – עד כמה שאפשר לדייק מהמאה ה 13 – אזי מרגרידה שקראו לה גם סרמונדה – היתה נשואה כמה פעמים, בעלה הראשון אכן היה ראמון, עם השני התחתנה ב 1210 ועם השלישי איימאר דה מוסט שנלחם לצידו של גילום הטרובדור בקרב טולוז ב 1212.

נאמר בגאון – ורמיר

את אמסטרדאם ואת האג כולכם מכירים יש שמתבלבלים וחושבים שהאג היא עיר הבירה של הולנד, רק כי האג חובקת בתוכה את רוב מוסדות הממשל. כולל הארמון הרשמי של המלך (היום).

את דלפט, לעומת זאת, לא הרבה מכירים. לרוב יכירו אותה אם יצטרפו לטיול מאורגן של אחת החברות. דלפט היא עיירה מדהימה. מרכז העיר העתיקה שלה יפהפה. תעלות לרוב כמו שהולנד יודעת להכיל אבל לא רק. לא אספר לכם על בית הכנסת היהודי האגדי עם הסיפור המצמרר. לא אספר לכם על הכנסיה החדשה וגם לא על הכנסיה הישנה שם. לא אספר על חברת הסחר הודו המזרחית שהעשירה את הולנד לעייפה במאות קודמות וגם לא אספר על מפעל החרסינה הכחולה הידוע ברחבי ההולנד. על כל אלו לא אספר.

כן אספר על צייר וציורים.

כשאני שם, אני מצטיידת בשני ציורים בגודל A4 – האחד ששמו "נערה עם עגיל פנינה" והשני נקרא"נוף בעיירה דלפט. שני ציורים מדהימים של הצייר ורמיר שנולד בדלפט.

עכשיו, רגע, לפני שתשתעממו ותחליטו לדפדף אותי. חכו…נראה לכם שאספר משהו שלא ידוע לרובכם? נראה לכם? אז קצת סבלנות כי אני אגיע לשם.

אניוואי, את הסיפור של ורמיר ושל הנערה עם עגיל פנינה, לדעתי כולם קראו או ראו. הספר מדהים הסרט לא חוטא למקור ואם תשאלו אותי חוויה לשמה.

אבל תקחו את נוף בעיירה דלפט או אפילו את מוזגת החלב או כל אחד מהציורים האחרים של ורמיר… וסתם…נסו לקלף אותם, להוציא את שכבות הצבע מהציור – הו, אז יתגלה לכם משהו שאפילו לאונרדו דה וינצ'י שגאונותו לא מוטלת בספק – לא יכול היה לעשות. אתם תמצאו שמתחת לשכבות הצבע, ממש בבד הקנבס בלבד אין כלום, אין רישומים בפחם ואין טעויות. נסיון ראשון מושלם. אבל לא רק מושלם מבחינת הקווים הראשונים של הציור  אלא מושלם גם מבחינת הפרופורציות. בציורים שלו יש דיוק שאפשר להשוותו לצילום במצלמה.

איך זה יכול להיות? באמת, איך יכול להיות? לצייר בלי למחוק עם דיוק פרופורציונאלי פנומינלי?

אז כמובן שחוקרים את התופעה, ואומנם אף אם אין ודאות גמורה יש השערה שוורמיר באמצעים טכנולוגיים גאוניים של מראות והשתקפויות, ממש כמו צלמנייה בראשיתה, הצליח להעתיק עצמים גדולים ככל שיהיו אל בד הקנבס שלו. כל המשחק של אור וצל היה הספציאליטה שלו – הוא צייר בצורה כל כך מדוייקת ביחס כל כך מושלם הוא פשוט "צילם" באמצעות מכחול את מה שראה.

עכשיו, אין ספק שורמיר נחשב לגאון. על זה אין עוררין. אבל עצם השימוש באמצעים טכנולוגיים תוך כדי ציור, האם זה עושה אותו פחות גאון?

אם תשאלו אותי – לדעתי להיות מסוגל לחשוב על הפתרון הזה לייצירת שלמות גם היא גאונות לשמה.

בפעם הבאה שתקחו טיול מאורגן להולנד ותגיעו לדלפט או אפילו ללא טיול מאורגן, אל תפספסו את העיירה המדהימה והקטנה הזו. ואת כל מה שבחרתי לא לספר לכם בהתחלה זה לא פחות מעניין רבותי זה מרגש באותה מידה.

רוצו. 10 בסולם נעמי.

מה בין מחט לתחת?

זה מתחיל לפני 100,000 שנה. תעצמו עיניים ותחשבו על איש המערות או האדם הקדמון. לא הוא לא נראה כמו קוף ולא הולך על ארבע המצב השימפזי הוא מצב הרבה יותר מוקדם… אני מדברת על גבר שדומה לגברים שלנו, פחות או יותר,הוא דווקא זקוף, הולך על שניים, שעיר, אוכל, מפליץ, מגרבץ ונוהם מדי פעם. רגע, אל תתנפלו עלי האישה לא נראתה טוב יותר… היא אולי היתה פחות שעירה וסביר שלא גירבצה אבל שלא תטעו – היא הפליצה וגם נהמה. בודאות. הדיבור בא הרבה יותר מאוחר בינתיים הם נוהמים, יורקים, מנופפים בידיים ותאמינו או לא אבל אחד מבין את השני. בחיי.
אז, הגבר הקדמון הזה, הוא היה צייד, היה לו כידון כזה ארוך והוא היה אץ ורץ איתו אל הטרף, כשהוא התקרב מספיק הטיל את הכידון ובד"כ פגע והרג..
האישה מצידה בישלה את הבשר שהגבר המסוקס שלה הביא, אבל בצורה הכי פשוטה שאפשר, בלי פוזות של מאסטר-שפים וטאראראם אחד גדול, בשר על האש שקורעים בידיים ופיניטו לה קומדיה. קאפיש?
אבל בואו נתקדם כי בקצב הזה אני ארשום אגדה.
אניוואי האדם הקדמון הספציפי הזה נהג לנדוד בחיפוש אחרי מים, צידה ומערה לישון בה. וכך שנים על גבי שנים הוא נודד וחיי את חייו בהתאם לתנאים, אישית, אני מאמינה שהוא לא התלונן ומבחינתי סביר מאוד שהוא היה גבר מאושר.
אז הקדמונים האלו נודדים להם הלאה והלאה ובלי משים יוצאים מגבולות אפריקה החמה לכיוון אסיה הקטנה או טורקיה ואיראן של ימינו.
אמאמא? במרוץ שלהם יש מחסום והמחסום הזה גבוה גבוה וקוראים לו הרי האררט. רכס הרים גבוה מושלג עד. בכלל, לפני 100,000 שנה חצי מהעולם היה תחת קרח עולמים והנה מגיע לו איש מערות מאפריקה שחוץ מחלציו המכוסים כולו ערום, יחף, קר לו והוא רעב מאוד כי הוא לא מצליח לתפוס את החיות שעולות בקלילות את ההרים הגבוהים והקרים.
אז… יום אחד יושב לו הקדמוני שלנו, לא מדוכא במיוחד אבל דיי עצבני, לוקח איזו עצם יבשה מהשטח ומתחיל לשייף אותה תוך שהוא מקלל את החיות הבנות זונות שבורחות לו להר ומשאירות אותו להתמודד עם החפירות של אישתו הרעבה… וככה הוא חושב וממשיך לשייף ולשייף ולשייף עוד ועוד וממשיך יותר חד ויותר דק ובום טראח הוא נדקר ויוצא לו דם. אז תתפלאו. במקום לצרוח ולזרוק את העצם שנהפכה לסיכה הוא היה דווקא מבסוט עד השמיים, הוא החל לרוץ ולנופף בידיים עם הסיכה שלו עד שהגיע לראש השבט ואז הוא מראה לו את ההמצאה… אבל לצערו הרב, ראש השבט ושאר הקדמונים צחקו עליו וקראו לו משוגע אם הוא חושב שהסיכה תעזור לו לצוד חיות. אבל בואו נניח שהוא התגבר על הירידות עליו כי איך אומרים צוחק מי שצוחק אחרון…. אז לעשות את הסיפור קצר יותר – הוא פשוט שם זין על כולם וכבר באותו הלילה לקח כמה מעורות החיה המיובשים שבארסנל השיבטי והתחיל תופר באמצעות הידוק סיכות או מחטים כאלו עור אל עור עד שייצר לו שמלה ארוכה שכיסתה את כל גופו.
אחרי שסיים עם השמלה ייצר לעצמו ערדליים לכפות הרגליים וגם גלימת פרווה לחממו. והנה כשהוא מאושר וחם לו הבין שעכשיו ההר לא קשה יותר וחוץ מזה כמו שאומרים – קשה יש רק בלחם וגם אותו אוכלים.
אז החברה הקדמונים מהשבט שלו מתעוררים ורואים את החבר שלהם מכוסה וחם לו. הם אוכלים את הלב שלא הם המציאו את הפטנט אבל זורמים עם מה שיש "תופרים" להם בגדים ומתחילים לטפס על ההר. והנה לנו שינוי דמוגרפי בחלק הצפוני של העולם וזה רק בגלל סיכה או מחט.
עכשיו, אם תשאלו אותי… המשפט "מה הקשר בין מחט לתחת" בעצם היה "מה הקשר בין מחט להר האררט" אבל זה לא התחרז כמו שצריך אז שינו את הר האררט לתחת.
יש גם מוסר השכל:
1. לפני שאתה קורא למישהו משוגע, תחשוב טוב טוב כי אולי הוא זה שימציא סטארט-אפ ואתה תמות מקנאה.
2. לא קיים דבר כזה אי אפשר. אין. נאדה.

ב 1949 פאולינה צ'רניצ'קה מתאבדת.

ב 1949 מתאבדת פאולינה צ'רניצ'קה.

אם היא לא היתה פולנייה שערערה את אושיות התרבות של העם הפולני אולי לא היינו שומעים עליה בכלל. אבל היא עשתה מעשה שלא יעלה על הדעת,  היא ניסתה להשמיט את הרומנטיקה מאבות הרומטיקנים של המוזיקה הקלאסית.

אז איך עושים הסטוריה? ממציאים מכתבים שהנפשות המככבות בהן גדולות מהחיים ומכירות אחת את השני ואז מדביקים להם רומן חרמן. זה מתכון שתופס את כולם.

אירופה געשה כשב 1940 מגיעה אישה בשם פאולינה צ'רניצ'קה לתחנת רדיו וטוענת שיש ברשותה מכתבי אהבה ששופן כתב לאהובתו דלפינה. מכתבים ששופן כותב לאהובתו זה לא משהו שאפשר להתעלם מהם קודם כל בגלל שזה שופן, גדול המלחינים המלודיים ואם הוא גדול בכתיבת מוזיקה לא יכול להיות שזה יהיה שונה בכתיבת מילים. ככה אני לפחות חושבת. וזה מסקרן. חייו הקצרים של גאון מוזיקלי היו כל כך סוערים. מצד אחד יש בו תשוקה ואנרגיה בלתי נלאית להלחין ולחיות עד הקצה ומהצד  שני אפיסת כוחות ובגידה מטורפת של גוף שחולה בשחפת. והנה מובאים מכתבים שיש שאומרים שנכתבו על גבול הפורנוגרפיה. איך אפשר להאמין שאדם נערץ כל כך יכתוב ברובד נמוך כל כך לאחת שהוא אוהב כל כך.

" דלפינה מתוקה, כמה מנוזל יקר זה, כמה כוחות השקעתי בך! לא הענקתי לך אפילו ילד, אך רק האל יודע כמה השראות מוזיקליות מצוינות, כמה רעיונות מוזיקליים ירדו לטמיון. אבדתי און וזמן. מי יודע אילו בלדות, פולונזים, אולי קונצ'רטו שלם, נשטפו ברה במול מז'ור הקטו שלך [כינויים הסודי לאבר המין הנשי, אולי בגלל מיקומו של מקש לבן זה בין שני מקשי דו ורה השחורים]"

או

"אה! חשבתי על שם מוזיקלי חדש עבור הרה-במול-מז'ור הקטן שלך: שנקרא לו ?Tacit(שתק) אסביר לך זאת מיד: האם הפוגה איננה חור במלודיה? האין הכינוי הזה הולם למדי את הרה-במול-מז'ור הקטן שלך?"

זה נכון ששופן, המתגורר בפריז, הכיר רוזנת דלפינה פוטוצ'קה והיא אפילו שרה לו על הערש דווי. יכול להיות אפילו שהם נהלו רומן קצר כי דלפינה נודעה ביופיה המהמם. אחד ממאהביה אף כינה אותה  כ"דון ז’ואן בתחתוניות". היא התפנקה ופונקה בזרועותיהם של העם הצרפתי הליברלי. אבל העשן שהיא הותירה אחריה הפך עם הזמן להתפרצות וולקנית. או כפי שאנו נוהגים להגיד מעכבר נולד הר.

אז איך מוכיחים שלא היה ולא נברא הרומן של שופן עם דלפינה. קוראים טוב טוב את המילים שמרכיבים משפטים ומנסים להבין את הרעיונות ביחס לתקופה…

      שופן הקדים את זמנו במוזיקה, ללא ספק, אבל בטח שלא בתפיסה ש "השראה ורעיונות חדשים באים לי רק לאחר פרישות ממושכת מאישה" זוהי תפיסה פרויידיאנית וכמובן שמאוחרת יותר.

נוסף לכך, את העובדה שבמכתבים היו רמזים ששופן אנטישמי יותר מווגנר הפריכו גם היהודים וגם הפולנים בהזדמנויות רבות. לא היה מקום להשוות או לטפול זאת עליו. השוואותיו והתבטאותיו השונות כלפי המוזיקה היהודית כמו למשל המשפט  "המוזיקה העממים היהודית מתחזה למוזיקה פולנית כדי לפתות את ההמונים" זהו משפט שלא חרג מהלך הרוח של אותם הזמנים. אף אחד לא האשים אותו באנטישמיות ויתרה מכך – ביום הזכרון לחללים היהודיים שהשתתפו במלחמת העולם הראשונה – נוגן מארש האבל של שופן ואפשר לומר בבטחון מלא שאם שופן היה נחשד בתקופה ההיא לאנטישמי לא היה סיכוי לנגן את יצירתו ביום ההוא.

למה היה חשוב לעם הפולני להזים את המכתבים של פאולינה צ'רניצ'קה?

משום ששופן הוא גיבור.

הוא גיבור למלחינים, וגיבור לפסנתרנים ואוהבי המוסיקה. שופן כתב יצירות שנוטים לייחס אותם לעם הפולני וההזדהות שלו עם עמו הפכה אותו גם לגיבור של פולין ואין אחד שאוהב לראות את הגיבור שלהם צבוע בשום צבע שהוא פחות מגבורה.

פאולינה, סביר שהצטערה על המהומה שייצרה. האם היא חשבה שזה יעבור לה בשתיקה? לא היה לכך סיכוי, חיפשו וחקרו ובקשו את המכתבים המקוריים אך היא לא סיפקה דבר כדי לאשש את טענותיה.

תשע שנים אחרי שהופיעה בתחנת הרדיו הואשמה ברמאות וחוסר אמינות בבית המשפט ונקנסה בקנסות כבדים ואז היא התאבדה.

המכתבים המקוריים מעולם לא נמצאו אך הצילומים שפאולינה החזיקה היו אוסף של רישומים בכתב ידו של שופן.

 

אליזבת הבתולה

כשהסערה משתוללת כל איש נוהג לפי טבעו. יש מי שהפחד משתק אותו. יש מי שבורח. יש מי שמסתתר ויש את האחרים שפורשים כנפיים כנשרים וממריאים אל-על על כנפי הרוח.
אליזבת לא פחדה אבל גם לא השתתקה היא רצתה לברוח ובכל זאת נשארה וכיוון שבארמון העצום שלה לא היה לה מקום שבו תוכל להסתתר בבטחה… אז, אולי בלית ברירה, היא פרשה כנפיים באומץ לב לקחה החלטה של לחיות או למות אבל בטח לא להעלם בלי להלחם.
זה קורה באמצע המאה ה 16. יש תככים וסיפורים במשפחת המלוכה האנגלית. אליזבת דנה את אחותה הבכורה מהאמא הספרדיה, לדין מוות בשל בגידה בממלכה. היא יודעת שהספרדים לא יעברו על זה בשתיקה. לא רק שנלקחה מהם המלוכה, האנגלים הגזימו וחרגו במחאה מהנצרות הקתולית ויש להחזירם אל האמונה הנכונה.
אליזבת חששה. חששה מאוד שהספרדים יכנסו לאנגליה. היא ידעה שברגע שזה יקרה החופש לבחור, החיים החופשיים יפסקו והם יידונו לעריצות. על הנקודה הזו היא פרטה ועודדה את עמה להלחם גם אם הסיכוי להביס את הספרדים היו אפסיים. זה היה למות תוך לחימה או למות בידיי האינקוויזיציה.
האנגלים כולם נרתמו מאחורי מלכתם, נגד כל הסיכויים. אלא שבטקטיקה ימית מבריקה האנגלים מצליחים לשרוף למעלה מ 100 מ 150 האוניות של הספרדים. והנה האנגלים בכל זאת מנצחים.
הנצרות הפרוטסטנטית עולה. אנגליה פורחת וספרד הולכת ושוקעת.
אליזבת נלחמה בחזית נוספת לא רק המדינית אלא גם בחזית האישית. האליזבת הזו, עליה אני מדברת לא נישאה מעולם. היתה רווקה. גם לא היו לה ילדים.
אליזבת נקראה המלכה הבתולה אבל היא לא היתה בתולה בוודאות. היה לה חבר והיתה לה ההזדמנות להתחתן ובכל זאת תתארו לכם שהיא בחרה ב-לבד. בעצמאות האולטימטיבית.

אתמול ראיתי את הסרט אליזבת. על חייה. אני לא יודעת אם היא אמרה את המשפטים הבאים או שהללו אינטרפרטציה של הבמאי אבל המילים האלו נגעו בעומק נפשי.
בסוף הסרט המדהים היא אומרת.
אלוהים בירך אותי בחופש המוחלט, לא הריתי ואין לי אדון ובכך נתאפשר לי לשרת את כל בני עמי – ילדיי.

עוד דרך להפוך לימון ללימונדה.

יש שרוכבות על חמורים ויש על סוסים. בשני המקרים בעירום.

רציתי אותו מאד מאד.
המורה לתנ"ך שלי חנה מולר מ-ט' שנייה, היא אמרה שאם רוצים משהו מאד מאד אז מקבלים.
בינתיים אני קיבלתי רק את המחזור באופן קבוע ודווקא לא רציתי את זה מאד מאד. מכאן תוכלו להבין למה הייתי בטוחה שאם אמשיך לרצות אותו מאד מאד אז הוא יבוא אלי על ארבע בהמשך.
אניוואי, זה היה מזמן ואיך שאומרים בז'רגון "אי לי פאט מאט".
מאז… כמו שכתבתי בהזדמנות אחרת… אני רכבתי על כמה וכמה חמורים בלית ברירה וגם אותם, כמו את המחזור שלי, לא רציתי מאוד מאוד.
אבל מה שהיה היה ומי שהיה הלך לשלום ובא לציון גואל.

עכשיו, מכל ההקדמה הזו הייתי רוצה, אם זה בסדר מבחינתכם, להתמקד במשפט "רכבתי על כמה וכמה חמורים". כי המשפט הזה מוביל אותי לסיפור העיקרי והוא סיפורה של ליידי יפהפיה.

כשליידי גודייבה מחליטה לרכוב על משהו בעירום היא עושה את זה על לא פחות מסוס אציל ובטח לא על חמור.

אז הימים הם ימיי הביניים, אנחנו במאה ה 11 בקובנטרי שבאנגליה. ליאופריק השלישי שהוא אדון העיר מתחתן עם ליידי גודייבה שנודעה בזכות יופיה הרב ברחבי הממלכה אבל נודעה גם באדיקותה הדתית.
בעלה, לעומתה, נודע באכזריות רבה מאין כמוה. ליאו היה פריק של מיסים. הוא הטיל מיסים כבדים על התושבים עד שלא יכלו להם יותר וזעקו לרחמים.

אז ליידי גודייבה, שהיתה אדם מצפוני הרבה לפני שהיתה שוקולד בלגי, לא יכלה לשאת בסבלם של נתיני קובנטרי והתחננה בפני בעלה שיחסוך מהם שבטו.

ליאו-פריק היה המום שאישתו מתערבת בענייניו (בכל זאת אנחנו בימי הביניים) אמר לה שהוא מוכן להענות לבקשתה אם היא תרכב על סוס עירומה כביום היוולדה ברחבי קובנטרי… אז הוא ירחם על התושבים ויחדול ממסים עושקים.
הוא לא העלה בדעתו שאישתו הפוריטנית תענה לתנאי המשפיל שהציב בפניה.
אבל ליידי גודייבה הולכת על זה וקובעת יום שבו תעלה ותרכב ברחובות העיר עירומה לחלוטין.
מכאן ישנן כמה גרסאות לאגדה הזו אבל אני אשלב את כולם למישמש של גרסה אחת. הגרסה שלי.
אז גודייבה קובעת את היום המשפיל ומבקשת מתושבי קובנטרי להסתגר בבתיהם ולא לחזות במבוכתה. כולם נענים לבקשתה רק אחד בשם טום שהיה מציצן – לא עמד בפיתוי הציץ ומיד רץ לספר לחברה ששערה הארוך של ליידי גודייבה כיסה את מערומיה ולא ראו כלום. אחרי זה הוא התעוור.

בסופה של האגדה ליאו-פריק, בעלה, עמד בהבטחתו והרגיע במיסי העיר.

אם הסיפור הזה גורם לכם לבדוק את הסיפור האמיתי של ליידי גודייבה אזי את שלי עשיתי.

שבועה עם ביצים

שבועה עם ביצים

עכשיו אני הולכת לכתוב משהו שיכול לפגוע ברגשות של אנשים עדינים.
ובעדינים אני מתכוונת לכאלה שלא אוהבים שמדברים על אברי מין גבריים או נשיים.
אז כדי שלא תהיה אי נעימות אני מציעה שממש בנקודה הזו תעברו לדף של מישהו אחר.
אבל… אם תתגמשו, ותתגברו על המבוכה אולי, אולי יהיה לכם נחמד לגלות מנהג אבירי מימיי הביניים ואיך שהוא מתפתח. אולי.
היו היה אביר…
לא, נתחיל את זה אחרת.
מישהו קרא את הסיפור הנסיכה והאפון? סיפור שכתב הנס כריסטיאן אנדרסון.
בשתי שורות…
מדובר על מבחן שמגלה אם את נסיכה או לא. אז לוקחים גרגר של אפונה שמים מתחת ל 20 מזרונים וישנים עליהם כל הלילה. אם את קמה חבולה ומלא בכחולים אז יש סיכוי גדול מאוד שאת נסיכה ושאיזה נסיך ימצא אותך ותחיו באושר ועושר.
אני, כשהייתי קטנה הרגשתי את האפונה הזו מתחת לשני מזרונים ונשבעת לכם שמאז ועד היום חיכיתי לנסיך שיגיע על סוס לבן. אבל שלא תטעו, בזמן שחיכיתי רכבתי על המון חמורים בדרך. ככה שאני עשיתי את שלי ואין מצב שאני מתה בתולה.
אופפפס התפלק לי אישי מביך.
אבל תעזבו שטויות אני אשתדל להתמקד עכשיו.
אז כנראה שאני לא נסיכה אמיתית כי נסיכה אמיתית הולכת או עומדת פחות או יותר כמו שאתם רואים בתמונות שצרפתי. שימו לב לידיים של דיאנה – מאחורי גבה. אתם חושבים שזה טיק? לא. זה משהו שמלמדים אותך כשאתה מיועד לנסיכות (עלק אפונה. ואני אאמנתי אתם מבינים את האבסורד??)

SH-02 Jan. 19 14.31

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אז כשיש לך מספיק בטחון עצמי ללכת מבלי לפחד שמישהו יפגע בך בחזית – לך כשהידיים שלך משולבות מאחור. וזה מה שעושים מנהיגים או מלכים. לפחות מה שמלמדים אותם. זה מראה חוזק ומנהיגות.

אפשר להרחיב על נושא שפת הגוף. דווקא יש לי סיפור אחר בראש מאוד חמוד יכול להיות שאספר אותו אולי מחר.
עכשיו בואו נעבור לחלק שיכול להביך את העדינים שבינינו, וזה אשכים או ביצים. בשביל לדבר עליהם אני אספר לכם שעוד בימי הביניים הגבר הטיפוסי של אותם הימים (או שאולי נגדיר אותו אביר?) נורא פחד שיפגעו לו בביצים\אשכים. נכון אין חדש תחת השמש ואת זה אנחנו יודעות מנסיון. רק שאותם אבירים למשל לא התביישו להגן על ה"וואבוס" שלהם גם עם ידיים… והכי הכי זה שהם חשבו שזה החלק הכי חשוב בגוף.
ככה יוצא שאותו אביר שהדבר הראשון שהוא חושב עליו כשהוא נמצא בסביבה ידידותית או עויינת זה הביצים\אשכים שלו.
הוא חושב ביצים, נושם ביצים ומה לעשות הוא גם נשבע על ביצים. שלו. איך הוא נשבע עליהם? הוא פשוט שם את הידיים על האשכים שלו (Testicles באנגלית ) ואומר "אני נשבע".
עכשיו בואו נראה איך אני מקשרת לכם את זה עם שבועה בבית משפט. למי קופצת בראש המילה טסטמנט? (באנגלית – Testament = שבועה)
אז יש שאומרים שהמילה טסטמנט=שבועה יוצאת מהמילה טסטקל=אשכים. מישהו חשב על הלינק הזה?
אני רוצה להגיד שלא בטוח שתמצאו את זה איפה שהוא בוויקיפדיה. אני חושבת שקראתי את הסיפור בשעתו בספר של אחת המרצות שלי באוניברסיטה שחר שולמית בספרה המדהים "מורשת ימי הביניים" אבל אל תקחו אותי במילה.
מה שכן אני יכולה להוסיף זה שהאבירים של ימי הביניים עשו טעות בהבנת הנקרא. למה? תראו, בכלל המילה שבועה מקורה בשפה הרומית Testis שזה עד או עדות ו Testis באחת הצורות הלטיניות יכולה להיות גם אשכים. אישית, אני מניחה שהיה יותר קל למצוא את האשכים מאשר למצוא עד – וההסטוריה עשתה את שלה.
וואט אבר.

פרומונים, זיעה ומשיכה עזה.

פרומונים, זיעה ומשיכה עזה.

מצד אחד השעה 02:00 בלילה מהצד השני מרגישה ממש עירנית. האנדרנלין שלי בשמיים המחשבות מתרוצצות ויש לי משהוא מעניין בראש שבא לי לשתף.

אתם יודעים… לפני כשלושים שנה החלו את המחקר על פרומונים של בני אדם. המחקר טען שריחות הורמון גברי או נשי יכולים לגרום לנו למשיכה עזה כלפי האדם עד כדי התאהבות ממבט ראשון או ליתר דיוק התאהבות מהרחה ראשונית.
אז את המחקר הזה החלו לפני 30 שנה בבני האדם. ואת זה אפשר למצוא בויקיפדיה אני מודה.

אלא מה? מה החידוש שאני מביאה? אז ככה…
אתם מכירים את הריקוד הזה של קבוצות גברים מחובקים ובקצוות השורה שני גברים שבידם הפנוייה מנופפים במטפחת? אז שתדעו שהנפנוף לא בא יש מאין. מאות שנים היה ידוע בקרב הבריות האיריים (הריקוד נולד באירלנד והתפשט ליוון) שריח זיעה של גבר מבית שחיו (לפני שהזיעה מחמיצה כמובן) הוא ריח שמושך נשים. הריח הזה הוא אותו הורמון שמגרה את הנשים – הפרומון (העברת הורמון). מה שאותם גברים היו עושים זה לנגב במטפחת את הזיעה שלהם ולנפנף את המטפחת סמוך לאפם של הנערות כדי למשוך אותם.
אני מאמינה שמחר אספר לכם על "מבצע קציצה" ממלחמת העולם ה 2. או על איזשהו איבר בגוף.

המפענחת

המפענחת

ט'אנק יו. ט'אנק יו סו מאצ'.
אני מאוד מקווה שמישהו מחבריי המקסימים קורא את השורה הראשונה בצורה הנכונה.
בכל מקרה חשבתי שמעניין לדעת שמי שאומרת את זה בחינניות כל כך גדולה שמצחיקה אותי תמיד מחדש היא ברנדה.
ברנדה היא בלשית שמוצנחת כראש יחידת הפשעים החמורים בלוס אנג'לס.
למה זה מעניין אתכם? לא בטוח שזה מעניין אבל אולי 14 מיליארד דולר יעניינו אתכם?
אניוואי ברנדה על אמת קוראים לה קירה סדג'וויק והיא שייכת לאחת המשפחות העשירות ביותר בארצות הברית. אבל שלא כ-וורן באפט או ביל גייטס (או אני איי וויש) משפחת סדג'וויק היא מה שנקרא "אנשי הכסף הישן" הם השפיעו על ההתפתחות האמריקאית עוד לפני שהגרו עליה. הם גם אלו שייסדו את ניו אינגלנד. ואם תרצו יותר אז שתדעו
שאחד מאבות המשפחה חתם על מגילת העצמאות האמריקאית ב 1776.
בואו נחזור למפענחת.
אז באמת שאין מה להשוות בין הסדרה הזו לבין… איך אני אגיד את זה.. ה-סדרה של כל הזמנים סי.אס.איי ובאמת שמי שמכור לסי.אס.איי כמוני מבין מייד שהמפענחת זה חובבני אבל… חובבני מקסים. תמים כזה.
קירה.. זו המליארדרית שאני מדברת עליה כבר כמה וכמה שורות, וזו שגם נשואה נשואים ארוכים לקווין בייקון, לוקחת על עצמה תפקיד עם הפרעות עממיות כמו למשל הפרעת סוכר (הנה עוד משהוא מלבד הכסף הבלונד והרזון שהיא דומה לי בו. כולם ביחד "יו וויש").
ברשותכם אקפוץ לרגע לסושי המטוגן שלי. כבר ממשיכה.
חזרתי.
קראתי מההתחלה ועד כאן… תשמעו… הקטע הזה עם הכתיבה האסוציאטיבית זו הפרעה ש-או שיש לקירה או שאין לה, ממש אין לי מושג אבל מה שברור הוא שמי שיש לו אותה יש לו דפים עם סיפורים מהדמיון.
על אחד כזה שחי באנגליה והשפיע על דורות צעירים ומבוגרים גם יחד אני רוצה לספר לכם…
אבל זה יהיה מאוחר יותר…בבית בנחת.

"שבור רגל"

טפו טפו טפו חמסה חמסה בלי עין רעה. 
יש מי שלא אומר את המילים האלו כל אחד לחוד או כולם ביחד? 
אני מודה. הכל אמונות תפלות. אין מה לעשות. אישית, אני זורמת כמעט עם כל אמונה שמספרים לי. לא כי אני רוצה.. הבעיה אצלי נובעת מהעובדה שאם שמעתי את האמונה התפלה אני לא יכולה לשכוח אותה ואז היא תקועה לי בדי.אן.איי.
אז בגלל האמונות האלו למשל אני לא עוברת מתחת לסולם. כשאני יושבת עם רגלים פרושות ישר לא אתן לאף אחד לדלג מעליהן ואם עשה זאת בלי שהספקתי אני אבקש ממנו לחזור ולבטל את מה שעשה. אני גם לא שופכת מים רותחים בכיור בלי לפתוח את המים הקרים. למה? הה זה פשוט כדי שהשדים שנמצאים בצינורות לא יישרפו וייצאו עלי.
לפני שאני יוצאת לחו"ל אני מבקשת שישפכו מים לדרך צלחה. כדי שאחזור בשלום ממסע אני מבקשת הלוואה כדי שאהיה חייבת לחזור ולהחזיר.
והרשימה הזו היא ממש הקצה של הקצה 
בקיצור הפחד גורם לי לעשות דברים שאני יודעת שזה שטות במיץ עגבניות אבל אני עושה אותם.. לא מסתכנת שאולי… אולי משהו יקרה. כי תגידו מה שתגידו אבל אל תגידו שאין עין רעה.

אתם יודעים שישנם 2 מצבים בלבד שגורמים לבני אדם להיישיר מבט אחד לעיני השני מבלי להסיט אותם לפרק זמן ארוך?

זוכרים את המשפט תסתכל לי בעיניים ותגיד את זה שוב. זה לא פשוט להסתכל בעיני האחר לאורך זמן ולשקר למשל.

אז כמו שאמרתי קודם ישנם רק שני מצבים שאפשר להסתכל על אדם אחר בעיניו לאורך זמן. 
האחד במצב של אהבה עזה – בני הזוג מסוגלים להסתכל באישוני עיני האהוב לאורך זמן. זה כי בתת מודע הם רואים את התרחבות האישונים והמראה מהפנט אותם. 
הה? יפה לא?
המצב השני הוא בשנאה עזה. אז מסתכלים על היריב בעיניים מצומצמות שיעבירו את עוצמת השנאה.
במצב של שנאה היריבים משתמשים בעיניים כדי להכניע את האחד שיוריד את עיניו וילך.

טוב. אני בטוחה שאינטואטיבית כולם יודעים את זה נכון? אבל מה שב"כ לא יודעים ויסלחו לי אלה שכן

בדרך כלל לא יודעים שהציור הזה של העין שהרבה תולים אותה בצורות רבות בבית עושה בדיוק מה שאנשים שונאים עושים.
אם העין הרעה של מישהו מגיעה לבית של מישהו אחר – העין שתלוייה על הקיר תסתכל עליה עד שהעין הרעה תברח.

עכשיו ממש לא נעים לי כי אני הולכת להגיד משהו מיני ואני בטוחה שזה ישאר לכם במוח לעולם כמו שזה נשאר לי.
אתם מכירים את הפרסה למזל טוב? אתם בכלל ידעתם שבמקור הפרסה סמלה איבר מין של אשה? כשהצמידו את ה"פרסה" המינית למשקוף הדלת קיוו שהעין הרעה תתבלבל ולא תשקיף על הנעשה בתוך הבית.

טוב… אני יודעת שעכשיו זה ארוך מדי לקרוא אבל נשבעת לכם תעשו עוד מאמץ קטנטן כי זה באמת מעניין.

יש אנשים שממש פוחדים שמישהו יגיד משהו טוב עליהם או על ילדיהם שמא העין הרעה תשמע תקנא ותכה. בעלי סוסי המירוץ הם בכלל הגדילו. הם כל כך פחדו שיחמיאו לסוס שלהם ואז תבוא העין הרעה ותשבור לסוס רגל רק כדי להכעיס לכן במקום למלמל מילות חיבה והעצמה לסוס החלו להגיד "שבור רגל" או "break a leg" זאת כדי שהעין הרעה תרגיש מיותרת.

מחר מרגיש לי לכתוב משהו מעניין. נראה אם יצא.