Category Archives: סלובניה

הוונציאני שאהב פיראנית

תני להם לדבר.

אנשים תמיד ידברו. יצר הסקרנות של כולנו לא יניח לסיפור טוב להשאר חידה. זו תכונה אנושית, כולנו נרצה את הסיפור שמאחורי האגדה או מאחורי הבגידה. אין רַיק. במקום שבו יש גבר ואישה יהיה סיפור ודאי. היה או לא היה זה ממש לא העניין, תחפשו את הסיפור שמאחורי…

מישהו היה איתי בפיראן? אחת משלושת הערים העתיקות ביותר בסלובניה. פיראן קסומה. כולה כיכר אחת שקוראים לה טרטיני והיא מרכז העיר כך היתה בעברה וכך נשארה בהווה. יש בפיראן המון המון סמטאות צרות והן מתפתלות בין הבתים הצבעוניים. אם ניקח את הדרך העוברת בין הבית האדום שאתם רואים בתמונה ונעלה מעלה מעלה נגיע לאחת הקתדרלות היפות שיש לה סיפור משלה ואגדה לא רעה בכלל, וכמה שאני מתה לספר לכם אותה אני אתאפק ואספר דווקא על הבית האדום.

אל תוותרו אל תתייאשו תמשיכו לקרוא כי יש אהבה בדרך.

לבית הזה, שהוא בעצם ארמון, אנחנו נקרא הבית הוונציאני. ברור, מי שמכיר את הסגנון הגותי וונציאני יזהה מייד.אבל לטובת מי שלא מבין, אגיד באופן הכי מופשט שאפשר – קשתות מחודדים בחלונות עושים אותו גותי הצבע והעיטור הלבן עושים אותו וונציאני. אבל זה הכי מופשט שאפשר וכל מי שסיים אומנות ואדריכלות בקרב חבריי – לא להרוג אותי.

אניוואי, נמשיך.

מספרים שבימים בהם פיראן היתה חלק מהרפובליקה הוונציאנית והסחר בין שתי הערים שגשג מגיעים סוחרים עשירים לפיראן לצורך עסקיהם, הם מגיעים בד"כ לתקופה של כמה ימים ואף שבועות, בזמן הזה היו מתמנגלים עם המקומיים, באופן טבעי כמובן.
מהון להון, יום אחר מתאהב אחד הסוחרים הוונציאנים, בנערה מקומית. זה יכול היה להיות סיפור אהבה פשוט, פרומונים והרבה תשוקה באוויר נישואים וקולולו אחד גדול. אבל, מה לעשות שהסוחר העשיר הוא גבר שבכלל לא פנוי, הוא נשוי והאישה שלו שלא תחשבו שהיא מסכנה חס וחלילה, נהפוכו היא וונציאנית מהמאה ה 16, עשירה בזכות עצמה, משועממת ובטח בוגדת עם קאזנובה באחד הבתים שבכיכר מרקוס אבל נראה לכם שזה משנה למישהו?
נחזור לסוחר העשיר והמאוהב עד מעל הראש, הוא מגיע ליפהפיה שלו בהתרגשות גדולה ובגעגוע אין סופי ובין יתר המעשים הטובים שהם עושים ביחד הוא ממלא אותה בתכשיטים והרבה אבנים שנשארים לנצח.
התושבים ריכלו עליהם וצחקו עליה בעיקר, הם גידפו וירקו ודחפו ומיררו את חייה, היה לה קשה כמובן. והיא סיפרה לו והרבה פעמים גם רצתה לנתק את הקשר, אבל הוא כדי לעשות דווקא, הוא מחליט לבנות לה ארמון, ממש בכיכר המרכזית, ממש מול המזח שכל תושבי פיראן יראו ויַרָאוּ. ויבינו את עוצמת האהבה שלו אליה ואת עוצמתו הכלכלית.
הוא מטביע את הסמל הוונציאני בין שני החלונות המחודדים בקיר החיצוני שבקומה השנייה ומתחת לאריה המכונף הוא כותב את המשפט הפשוט והכל כך נכון
"Lassa pur dir" "הניחי להם לדבר"

לא הייתי נזכרת בסיפור הזה אילולי שמעתי את המילים הללו ממש היום. היינו שניים, אני וגבר מסוקס מאוד. אבל אל תטעו, ואל תבנו סיפור איפה שלא קיים.

הפיל של לובליאנה

מאיפה קיבל חניבעל הגדול פילים שעזרו לו לחצות את הרי האלפים כדי להלחם ברומאים?
האמת.. זה לא משהוא שאני חושבת עליו במיוחד…כתוב בספרים שהוא חצה עם פילים את האלפים אז אוקיי זה מה שהיה וזה מסתדר לי יפה מאוד עם השינה השקטה בלילה.
מה שמעניין אותי יותר זה שזו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שפילים "טיילו" להם באזור אירופה עד למאות המאוחרות בהן הוקמו גני חיות (בוינה ב 1779 ובלונדון ב 1828).
בעלות על חיה נדירה כמו הפיל, הנמר, הטיגריס והאריה היתה נחשבת לסמל סטטוס של כוח ועושר רב. זו היתה פריוילגיה השמורה לאריסטוקרטיה בלבד.

ב 1552 מקסימיליאן השני בן 25… הוא כבר דוכס האמפריה האוסטרית ואוטוטו יהיה מלך האמפריה הרומית. הוא בדיוק מתחתן עם מריה (הסבתא רבה של מריה תרזה שאני אישית מעריצה) והוא מקבל פיל כמתנת חתונה. לפיל קראו סולימאן. שמו של הפיל היה עם משמעות סמבולית ומלא כוונה שהרי האוייב הגדול של האמפריה האוסטרית באותה תקופה היה סולימאן הגדול הסולטן של הממלכה האות'ומנית.

אז חוזרים מקסימיליאן, מריה אישתו(שהיא גם סבתא רבה וגדולה של מרי אנטואנט) וכל הפאמליה עם הפיל סולימאן לאוסטרייה ובדרך עוצרים בלובליאנה בפונדק דרכים. הלובליאנים שזו הפעם הראשונה שהם רואים פיל נדהמו מגודלה ותפארתה של החיה.
כמה שנים אחר כך נבנה מלון במקום שהיה הפונדק ומכיוון שהפיל השאיר רושם עז הוחלט ע"י הבעלים לקרוא למלון סלון (slon) שזה פיל בסלובנית.
עכשיו… זוכרים את השאלה מההתחלה?
התשובה ע"פ דעתם של רוב החוקרים שהפילים של חניבעל הגיעו מהרי האטלס של מרוקו ואלג'יר.

למקסימיליאן השני יש סיפור נוסף שקשור ליהודים. בהקשר הזה אני ממש לא מחבבת אותו.

סמטת הנשמות האבודות והנרקיס מלובליאנה

סמטת הנשמות האבודות והנרקיס מלובליאנה

בלובליאנה במרכז העיר ישנה סימטה קטנה (ממש מול בית העירייה) שנקראת "סמטת הנשמות האבודות". הולכים בסמטה הזו בצדדים כשבאמצע לאורך הסמטה גולגולות קטנות מברונזה המונחים כפסל רחוב. צריך לשים לב כדי להתרשם.
התייר הרגיל לא עובר בסמטה הזו.. גם המקומי לא כל כך מכיר אותה.. ואם מכיר אז לא עוצר רגע להבחין.
הסמטה נמצאת ממש מול בית הערייה של לובליאנה.
כשנכנסים לתוך אולם בית העירייה, באטריום, בפינה הימנית של המבנה, נמצאת נשמה אבודה אחרת נרקיס. בעצם פסלו של נרקיס.
נרקיס היה גבר יפה תואר. כל כך יפה היה שלא היתה נמפה שלא התאהבה בו. באחד הימים כשנרקיס יוצא לצוד פוגשת אותו הנמפה החביבה על דיאנה – אקו ומתאהבת בו ברגע. אבל היא לא עניינה את נרקיס. הוא התעלם ממנה בצורה אכזרית ובצר לה אקו גוועה.
הסיפור מגיע לחברותיה הנמפות ובעוד הן משוחחות על המקרה שומעת אותן אלת הנקמה כועסת על נרקיס ומקללת אותו באהבה שתושב ריקם.
באחד מימי הציד שלו עוצר נרקיס ליד אגם צלול כמראה. הוא רוכן כדי לשתות ממימי האגם כשלפתע הוא נעצר למראה הדמות שמופיעה, מהופנט מיופיו של הנמצא מולו.
כשהוא מושיט ידו לגעת נוצרת תנועה באגם שמעלימה את הדמות, לכן הוא נמנע מלהפריע ולא שותה מהמים.
נרקיס מאוהב. בעצמו. הוא לא מסוגל להסיר עיניו מהאגם ולא מעיז לגעת במים פן יימוג הקסם. הוא לא אוכל ולא שותה ואט אט גווע, נופל לתוך מימי האגם ומת.
הנמפות ששמעו על גורלו חיפשו את גופתו לקבורה… חיפשו וחיפשו ולא מצאו… במקום, ראו במימיי האגם פרחי מים, נרקיסים.
לסלובנים יש מסורת מיוחדת. בכל פעם שהם רוצים לרמוז לחבר שהוא התנהג באגואיסטיות הם נותנים לו את פרח הנרקיס.
הפסל של נרקיס בבניין הערייה של לובליאנה. הפסל פרנצ'סקו רובה.