Monthly Archives: ינואר 2015

ב 1949 פאולינה צ'רניצ'קה מתאבדת.

ב 1949 מתאבדת פאולינה צ'רניצ'קה.

אם היא לא היתה פולנייה שערערה את אושיות התרבות של העם הפולני אולי לא היינו שומעים עליה בכלל. אבל היא עשתה מעשה שלא יעלה על הדעת,  היא ניסתה להשמיט את הרומנטיקה מאבות הרומטיקנים של המוזיקה הקלאסית.

אז איך עושים הסטוריה? ממציאים מכתבים שהנפשות המככבות בהן גדולות מהחיים ומכירות אחת את השני ואז מדביקים להם רומן חרמן. זה מתכון שתופס את כולם.

אירופה געשה כשב 1940 מגיעה אישה בשם פאולינה צ'רניצ'קה לתחנת רדיו וטוענת שיש ברשותה מכתבי אהבה ששופן כתב לאהובתו דלפינה. מכתבים ששופן כותב לאהובתו זה לא משהו שאפשר להתעלם מהם קודם כל בגלל שזה שופן, גדול המלחינים המלודיים ואם הוא גדול בכתיבת מוזיקה לא יכול להיות שזה יהיה שונה בכתיבת מילים. ככה אני לפחות חושבת. וזה מסקרן. חייו הקצרים של גאון מוזיקלי היו כל כך סוערים. מצד אחד יש בו תשוקה ואנרגיה בלתי נלאית להלחין ולחיות עד הקצה ומהצד  שני אפיסת כוחות ובגידה מטורפת של גוף שחולה בשחפת. והנה מובאים מכתבים שיש שאומרים שנכתבו על גבול הפורנוגרפיה. איך אפשר להאמין שאדם נערץ כל כך יכתוב ברובד נמוך כל כך לאחת שהוא אוהב כל כך.

" דלפינה מתוקה, כמה מנוזל יקר זה, כמה כוחות השקעתי בך! לא הענקתי לך אפילו ילד, אך רק האל יודע כמה השראות מוזיקליות מצוינות, כמה רעיונות מוזיקליים ירדו לטמיון. אבדתי און וזמן. מי יודע אילו בלדות, פולונזים, אולי קונצ'רטו שלם, נשטפו ברה במול מז'ור הקטו שלך [כינויים הסודי לאבר המין הנשי, אולי בגלל מיקומו של מקש לבן זה בין שני מקשי דו ורה השחורים]"

או

"אה! חשבתי על שם מוזיקלי חדש עבור הרה-במול-מז'ור הקטן שלך: שנקרא לו ?Tacit(שתק) אסביר לך זאת מיד: האם הפוגה איננה חור במלודיה? האין הכינוי הזה הולם למדי את הרה-במול-מז'ור הקטן שלך?"

זה נכון ששופן, המתגורר בפריז, הכיר רוזנת דלפינה פוטוצ'קה והיא אפילו שרה לו על הערש דווי. יכול להיות אפילו שהם נהלו רומן קצר כי דלפינה נודעה ביופיה המהמם. אחד ממאהביה אף כינה אותה  כ"דון ז’ואן בתחתוניות". היא התפנקה ופונקה בזרועותיהם של העם הצרפתי הליברלי. אבל העשן שהיא הותירה אחריה הפך עם הזמן להתפרצות וולקנית. או כפי שאנו נוהגים להגיד מעכבר נולד הר.

אז איך מוכיחים שלא היה ולא נברא הרומן של שופן עם דלפינה. קוראים טוב טוב את המילים שמרכיבים משפטים ומנסים להבין את הרעיונות ביחס לתקופה…

      שופן הקדים את זמנו במוזיקה, ללא ספק, אבל בטח שלא בתפיסה ש "השראה ורעיונות חדשים באים לי רק לאחר פרישות ממושכת מאישה" זוהי תפיסה פרויידיאנית וכמובן שמאוחרת יותר.

נוסף לכך, את העובדה שבמכתבים היו רמזים ששופן אנטישמי יותר מווגנר הפריכו גם היהודים וגם הפולנים בהזדמנויות רבות. לא היה מקום להשוות או לטפול זאת עליו. השוואותיו והתבטאותיו השונות כלפי המוזיקה היהודית כמו למשל המשפט  "המוזיקה העממים היהודית מתחזה למוזיקה פולנית כדי לפתות את ההמונים" זהו משפט שלא חרג מהלך הרוח של אותם הזמנים. אף אחד לא האשים אותו באנטישמיות ויתרה מכך – ביום הזכרון לחללים היהודיים שהשתתפו במלחמת העולם הראשונה – נוגן מארש האבל של שופן ואפשר לומר בבטחון מלא שאם שופן היה נחשד בתקופה ההיא לאנטישמי לא היה סיכוי לנגן את יצירתו ביום ההוא.

למה היה חשוב לעם הפולני להזים את המכתבים של פאולינה צ'רניצ'קה?

משום ששופן הוא גיבור.

הוא גיבור למלחינים, וגיבור לפסנתרנים ואוהבי המוסיקה. שופן כתב יצירות שנוטים לייחס אותם לעם הפולני וההזדהות שלו עם עמו הפכה אותו גם לגיבור של פולין ואין אחד שאוהב לראות את הגיבור שלהם צבוע בשום צבע שהוא פחות מגבורה.

פאולינה, סביר שהצטערה על המהומה שייצרה. האם היא חשבה שזה יעבור לה בשתיקה? לא היה לכך סיכוי, חיפשו וחקרו ובקשו את המכתבים המקוריים אך היא לא סיפקה דבר כדי לאשש את טענותיה.

תשע שנים אחרי שהופיעה בתחנת הרדיו הואשמה ברמאות וחוסר אמינות בבית המשפט ונקנסה בקנסות כבדים ואז היא התאבדה.

המכתבים המקוריים מעולם לא נמצאו אך הצילומים שפאולינה החזיקה היו אוסף של רישומים בכתב ידו של שופן.

 

אליזבת הבתולה

כשהסערה משתוללת כל איש נוהג לפי טבעו. יש מי שהפחד משתק אותו. יש מי שבורח. יש מי שמסתתר ויש את האחרים שפורשים כנפיים כנשרים וממריאים אל-על על כנפי הרוח.
אליזבת לא פחדה אבל גם לא השתתקה היא רצתה לברוח ובכל זאת נשארה וכיוון שבארמון העצום שלה לא היה לה מקום שבו תוכל להסתתר בבטחה… אז, אולי בלית ברירה, היא פרשה כנפיים באומץ לב לקחה החלטה של לחיות או למות אבל בטח לא להעלם בלי להלחם.
זה קורה באמצע המאה ה 16. יש תככים וסיפורים במשפחת המלוכה האנגלית. אליזבת דנה את אחותה הבכורה מהאמא הספרדיה, לדין מוות בשל בגידה בממלכה. היא יודעת שהספרדים לא יעברו על זה בשתיקה. לא רק שנלקחה מהם המלוכה, האנגלים הגזימו וחרגו במחאה מהנצרות הקתולית ויש להחזירם אל האמונה הנכונה.
אליזבת חששה. חששה מאוד שהספרדים יכנסו לאנגליה. היא ידעה שברגע שזה יקרה החופש לבחור, החיים החופשיים יפסקו והם יידונו לעריצות. על הנקודה הזו היא פרטה ועודדה את עמה להלחם גם אם הסיכוי להביס את הספרדים היו אפסיים. זה היה למות תוך לחימה או למות בידיי האינקוויזיציה.
האנגלים כולם נרתמו מאחורי מלכתם, נגד כל הסיכויים. אלא שבטקטיקה ימית מבריקה האנגלים מצליחים לשרוף למעלה מ 100 מ 150 האוניות של הספרדים. והנה האנגלים בכל זאת מנצחים.
הנצרות הפרוטסטנטית עולה. אנגליה פורחת וספרד הולכת ושוקעת.
אליזבת נלחמה בחזית נוספת לא רק המדינית אלא גם בחזית האישית. האליזבת הזו, עליה אני מדברת לא נישאה מעולם. היתה רווקה. גם לא היו לה ילדים.
אליזבת נקראה המלכה הבתולה אבל היא לא היתה בתולה בוודאות. היה לה חבר והיתה לה ההזדמנות להתחתן ובכל זאת תתארו לכם שהיא בחרה ב-לבד. בעצמאות האולטימטיבית.

אתמול ראיתי את הסרט אליזבת. על חייה. אני לא יודעת אם היא אמרה את המשפטים הבאים או שהללו אינטרפרטציה של הבמאי אבל המילים האלו נגעו בעומק נפשי.
בסוף הסרט המדהים היא אומרת.
אלוהים בירך אותי בחופש המוחלט, לא הריתי ואין לי אדון ובכך נתאפשר לי לשרת את כל בני עמי – ילדיי.

עוד דרך להפוך לימון ללימונדה.

יש שרוכבות על חמורים ויש על סוסים. בשני המקרים בעירום.

רציתי אותו מאד מאד.
המורה לתנ"ך שלי חנה מולר מ-ט' שנייה, היא אמרה שאם רוצים משהו מאד מאד אז מקבלים.
בינתיים אני קיבלתי רק את המחזור באופן קבוע ודווקא לא רציתי את זה מאד מאד. מכאן תוכלו להבין למה הייתי בטוחה שאם אמשיך לרצות אותו מאד מאד אז הוא יבוא אלי על ארבע בהמשך.
אניוואי, זה היה מזמן ואיך שאומרים בז'רגון "אי לי פאט מאט".
מאז… כמו שכתבתי בהזדמנות אחרת… אני רכבתי על כמה וכמה חמורים בלית ברירה וגם אותם, כמו את המחזור שלי, לא רציתי מאוד מאוד.
אבל מה שהיה היה ומי שהיה הלך לשלום ובא לציון גואל.

עכשיו, מכל ההקדמה הזו הייתי רוצה, אם זה בסדר מבחינתכם, להתמקד במשפט "רכבתי על כמה וכמה חמורים". כי המשפט הזה מוביל אותי לסיפור העיקרי והוא סיפורה של ליידי יפהפיה.

כשליידי גודייבה מחליטה לרכוב על משהו בעירום היא עושה את זה על לא פחות מסוס אציל ובטח לא על חמור.

אז הימים הם ימיי הביניים, אנחנו במאה ה 11 בקובנטרי שבאנגליה. ליאופריק השלישי שהוא אדון העיר מתחתן עם ליידי גודייבה שנודעה בזכות יופיה הרב ברחבי הממלכה אבל נודעה גם באדיקותה הדתית.
בעלה, לעומתה, נודע באכזריות רבה מאין כמוה. ליאו היה פריק של מיסים. הוא הטיל מיסים כבדים על התושבים עד שלא יכלו להם יותר וזעקו לרחמים.

אז ליידי גודייבה, שהיתה אדם מצפוני הרבה לפני שהיתה שוקולד בלגי, לא יכלה לשאת בסבלם של נתיני קובנטרי והתחננה בפני בעלה שיחסוך מהם שבטו.

ליאו-פריק היה המום שאישתו מתערבת בענייניו (בכל זאת אנחנו בימי הביניים) אמר לה שהוא מוכן להענות לבקשתה אם היא תרכב על סוס עירומה כביום היוולדה ברחבי קובנטרי… אז הוא ירחם על התושבים ויחדול ממסים עושקים.
הוא לא העלה בדעתו שאישתו הפוריטנית תענה לתנאי המשפיל שהציב בפניה.
אבל ליידי גודייבה הולכת על זה וקובעת יום שבו תעלה ותרכב ברחובות העיר עירומה לחלוטין.
מכאן ישנן כמה גרסאות לאגדה הזו אבל אני אשלב את כולם למישמש של גרסה אחת. הגרסה שלי.
אז גודייבה קובעת את היום המשפיל ומבקשת מתושבי קובנטרי להסתגר בבתיהם ולא לחזות במבוכתה. כולם נענים לבקשתה רק אחד בשם טום שהיה מציצן – לא עמד בפיתוי הציץ ומיד רץ לספר לחברה ששערה הארוך של ליידי גודייבה כיסה את מערומיה ולא ראו כלום. אחרי זה הוא התעוור.

בסופה של האגדה ליאו-פריק, בעלה, עמד בהבטחתו והרגיע במיסי העיר.

אם הסיפור הזה גורם לכם לבדוק את הסיפור האמיתי של ליידי גודייבה אזי את שלי עשיתי.

שבועה עם ביצים

שבועה עם ביצים

עכשיו אני הולכת לכתוב משהו שיכול לפגוע ברגשות של אנשים עדינים.
ובעדינים אני מתכוונת לכאלה שלא אוהבים שמדברים על אברי מין גבריים או נשיים.
אז כדי שלא תהיה אי נעימות אני מציעה שממש בנקודה הזו תעברו לדף של מישהו אחר.
אבל… אם תתגמשו, ותתגברו על המבוכה אולי, אולי יהיה לכם נחמד לגלות מנהג אבירי מימיי הביניים ואיך שהוא מתפתח. אולי.
היו היה אביר…
לא, נתחיל את זה אחרת.
מישהו קרא את הסיפור הנסיכה והאפון? סיפור שכתב הנס כריסטיאן אנדרסון.
בשתי שורות…
מדובר על מבחן שמגלה אם את נסיכה או לא. אז לוקחים גרגר של אפונה שמים מתחת ל 20 מזרונים וישנים עליהם כל הלילה. אם את קמה חבולה ומלא בכחולים אז יש סיכוי גדול מאוד שאת נסיכה ושאיזה נסיך ימצא אותך ותחיו באושר ועושר.
אני, כשהייתי קטנה הרגשתי את האפונה הזו מתחת לשני מזרונים ונשבעת לכם שמאז ועד היום חיכיתי לנסיך שיגיע על סוס לבן. אבל שלא תטעו, בזמן שחיכיתי רכבתי על המון חמורים בדרך. ככה שאני עשיתי את שלי ואין מצב שאני מתה בתולה.
אופפפס התפלק לי אישי מביך.
אבל תעזבו שטויות אני אשתדל להתמקד עכשיו.
אז כנראה שאני לא נסיכה אמיתית כי נסיכה אמיתית הולכת או עומדת פחות או יותר כמו שאתם רואים בתמונות שצרפתי. שימו לב לידיים של דיאנה – מאחורי גבה. אתם חושבים שזה טיק? לא. זה משהו שמלמדים אותך כשאתה מיועד לנסיכות (עלק אפונה. ואני אאמנתי אתם מבינים את האבסורד??)

SH-02 Jan. 19 14.31

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אז כשיש לך מספיק בטחון עצמי ללכת מבלי לפחד שמישהו יפגע בך בחזית – לך כשהידיים שלך משולבות מאחור. וזה מה שעושים מנהיגים או מלכים. לפחות מה שמלמדים אותם. זה מראה חוזק ומנהיגות.

אפשר להרחיב על נושא שפת הגוף. דווקא יש לי סיפור אחר בראש מאוד חמוד יכול להיות שאספר אותו אולי מחר.
עכשיו בואו נעבור לחלק שיכול להביך את העדינים שבינינו, וזה אשכים או ביצים. בשביל לדבר עליהם אני אספר לכם שעוד בימי הביניים הגבר הטיפוסי של אותם הימים (או שאולי נגדיר אותו אביר?) נורא פחד שיפגעו לו בביצים\אשכים. נכון אין חדש תחת השמש ואת זה אנחנו יודעות מנסיון. רק שאותם אבירים למשל לא התביישו להגן על ה"וואבוס" שלהם גם עם ידיים… והכי הכי זה שהם חשבו שזה החלק הכי חשוב בגוף.
ככה יוצא שאותו אביר שהדבר הראשון שהוא חושב עליו כשהוא נמצא בסביבה ידידותית או עויינת זה הביצים\אשכים שלו.
הוא חושב ביצים, נושם ביצים ומה לעשות הוא גם נשבע על ביצים. שלו. איך הוא נשבע עליהם? הוא פשוט שם את הידיים על האשכים שלו (Testicles באנגלית ) ואומר "אני נשבע".
עכשיו בואו נראה איך אני מקשרת לכם את זה עם שבועה בבית משפט. למי קופצת בראש המילה טסטמנט? (באנגלית – Testament = שבועה)
אז יש שאומרים שהמילה טסטמנט=שבועה יוצאת מהמילה טסטקל=אשכים. מישהו חשב על הלינק הזה?
אני רוצה להגיד שלא בטוח שתמצאו את זה איפה שהוא בוויקיפדיה. אני חושבת שקראתי את הסיפור בשעתו בספר של אחת המרצות שלי באוניברסיטה שחר שולמית בספרה המדהים "מורשת ימי הביניים" אבל אל תקחו אותי במילה.
מה שכן אני יכולה להוסיף זה שהאבירים של ימי הביניים עשו טעות בהבנת הנקרא. למה? תראו, בכלל המילה שבועה מקורה בשפה הרומית Testis שזה עד או עדות ו Testis באחת הצורות הלטיניות יכולה להיות גם אשכים. אישית, אני מניחה שהיה יותר קל למצוא את האשכים מאשר למצוא עד – וההסטוריה עשתה את שלה.
וואט אבר.

סמטת הנשמות האבודות והנרקיס מלובליאנה

סמטת הנשמות האבודות והנרקיס מלובליאנה

בלובליאנה במרכז העיר ישנה סימטה קטנה (ממש מול בית העירייה) שנקראת "סמטת הנשמות האבודות". הולכים בסמטה הזו בצדדים כשבאמצע לאורך הסמטה גולגולות קטנות מברונזה המונחים כפסל רחוב. צריך לשים לב כדי להתרשם.
התייר הרגיל לא עובר בסמטה הזו.. גם המקומי לא כל כך מכיר אותה.. ואם מכיר אז לא עוצר רגע להבחין.
הסמטה נמצאת ממש מול בית הערייה של לובליאנה.
כשנכנסים לתוך אולם בית העירייה, באטריום, בפינה הימנית של המבנה, נמצאת נשמה אבודה אחרת נרקיס. בעצם פסלו של נרקיס.
נרקיס היה גבר יפה תואר. כל כך יפה היה שלא היתה נמפה שלא התאהבה בו. באחד הימים כשנרקיס יוצא לצוד פוגשת אותו הנמפה החביבה על דיאנה – אקו ומתאהבת בו ברגע. אבל היא לא עניינה את נרקיס. הוא התעלם ממנה בצורה אכזרית ובצר לה אקו גוועה.
הסיפור מגיע לחברותיה הנמפות ובעוד הן משוחחות על המקרה שומעת אותן אלת הנקמה כועסת על נרקיס ומקללת אותו באהבה שתושב ריקם.
באחד מימי הציד שלו עוצר נרקיס ליד אגם צלול כמראה. הוא רוכן כדי לשתות ממימי האגם כשלפתע הוא נעצר למראה הדמות שמופיעה, מהופנט מיופיו של הנמצא מולו.
כשהוא מושיט ידו לגעת נוצרת תנועה באגם שמעלימה את הדמות, לכן הוא נמנע מלהפריע ולא שותה מהמים.
נרקיס מאוהב. בעצמו. הוא לא מסוגל להסיר עיניו מהאגם ולא מעיז לגעת במים פן יימוג הקסם. הוא לא אוכל ולא שותה ואט אט גווע, נופל לתוך מימי האגם ומת.
הנמפות ששמעו על גורלו חיפשו את גופתו לקבורה… חיפשו וחיפשו ולא מצאו… במקום, ראו במימיי האגם פרחי מים, נרקיסים.
לסלובנים יש מסורת מיוחדת. בכל פעם שהם רוצים לרמוז לחבר שהוא התנהג באגואיסטיות הם נותנים לו את פרח הנרקיס.
הפסל של נרקיס בבניין הערייה של לובליאנה. הפסל פרנצ'סקו רובה.