Monthly Archives: מרץ 2015

נאמר בגאון – ורמיר

את אמסטרדאם ואת האג כולכם מכירים יש שמתבלבלים וחושבים שהאג היא עיר הבירה של הולנד, רק כי האג חובקת בתוכה את רוב מוסדות הממשל. כולל הארמון הרשמי של המלך (היום).

את דלפט, לעומת זאת, לא הרבה מכירים. לרוב יכירו אותה אם יצטרפו לטיול מאורגן של אחת החברות. דלפט היא עיירה מדהימה. מרכז העיר העתיקה שלה יפהפה. תעלות לרוב כמו שהולנד יודעת להכיל אבל לא רק. לא אספר לכם על בית הכנסת היהודי האגדי עם הסיפור המצמרר. לא אספר לכם על הכנסיה החדשה וגם לא על הכנסיה הישנה שם. לא אספר על חברת הסחר הודו המזרחית שהעשירה את הולנד לעייפה במאות קודמות וגם לא אספר על מפעל החרסינה הכחולה הידוע ברחבי ההולנד. על כל אלו לא אספר.

כן אספר על צייר וציורים.

כשאני שם, אני מצטיידת בשני ציורים בגודל A4 – האחד ששמו "נערה עם עגיל פנינה" והשני נקרא"נוף בעיירה דלפט. שני ציורים מדהימים של הצייר ורמיר שנולד בדלפט.

עכשיו, רגע, לפני שתשתעממו ותחליטו לדפדף אותי. חכו…נראה לכם שאספר משהו שלא ידוע לרובכם? נראה לכם? אז קצת סבלנות כי אני אגיע לשם.

אניוואי, את הסיפור של ורמיר ושל הנערה עם עגיל פנינה, לדעתי כולם קראו או ראו. הספר מדהים הסרט לא חוטא למקור ואם תשאלו אותי חוויה לשמה.

אבל תקחו את נוף בעיירה דלפט או אפילו את מוזגת החלב או כל אחד מהציורים האחרים של ורמיר… וסתם…נסו לקלף אותם, להוציא את שכבות הצבע מהציור – הו, אז יתגלה לכם משהו שאפילו לאונרדו דה וינצ'י שגאונותו לא מוטלת בספק – לא יכול היה לעשות. אתם תמצאו שמתחת לשכבות הצבע, ממש בבד הקנבס בלבד אין כלום, אין רישומים בפחם ואין טעויות. נסיון ראשון מושלם. אבל לא רק מושלם מבחינת הקווים הראשונים של הציור  אלא מושלם גם מבחינת הפרופורציות. בציורים שלו יש דיוק שאפשר להשוותו לצילום במצלמה.

איך זה יכול להיות? באמת, איך יכול להיות? לצייר בלי למחוק עם דיוק פרופורציונאלי פנומינלי?

אז כמובן שחוקרים את התופעה, ואומנם אף אם אין ודאות גמורה יש השערה שוורמיר באמצעים טכנולוגיים גאוניים של מראות והשתקפויות, ממש כמו צלמנייה בראשיתה, הצליח להעתיק עצמים גדולים ככל שיהיו אל בד הקנבס שלו. כל המשחק של אור וצל היה הספציאליטה שלו – הוא צייר בצורה כל כך מדוייקת ביחס כל כך מושלם הוא פשוט "צילם" באמצעות מכחול את מה שראה.

עכשיו, אין ספק שורמיר נחשב לגאון. על זה אין עוררין. אבל עצם השימוש באמצעים טכנולוגיים תוך כדי ציור, האם זה עושה אותו פחות גאון?

אם תשאלו אותי – לדעתי להיות מסוגל לחשוב על הפתרון הזה לייצירת שלמות גם היא גאונות לשמה.

בפעם הבאה שתקחו טיול מאורגן להולנד ותגיעו לדלפט או אפילו ללא טיול מאורגן, אל תפספסו את העיירה המדהימה והקטנה הזו. ואת כל מה שבחרתי לא לספר לכם בהתחלה זה לא פחות מעניין רבותי זה מרגש באותה מידה.

רוצו. 10 בסולם נעמי.

בוחן חזה

סליחה מראש. אני מקווה שלא תחשבו שזה גס מדי ושחס וחלילה תקראו לי הישראלי המכוער.

אני בטוחה שכולם יודעים איך מזהים רופא בבית חולים. ולא, אני לא מדברת על המכונית שלו עם הקילומטרז' הנמוך ובטח לא על כתב-היד החרטומי או על שתי האותיות הראשונות שלו לפני השם – קרי – ד"ר. מה באמת הסימן החיצוני המובהק שכשנראה אותו נדע שמלפני, מצדדי, מאחורי או אם תרצו מעלי – יש רופא?

אני אשאיר אתכם במתח שיהיה לכם מעניין לקרוא.

המעשה שהיה כך היה.

אמא של רנה לנק (Laennec) חלתה בשחפת ומתה. גם לרנה, שהיה בן חמש במות אימו, היו בעיות נשימה והילדות שלו הייתה רוויית בעיות בריאות קשות. באותה תקופה, אנחנו מדברים על המאה ה 18, השחפת הגיעה לבתים רבים ברחבי אירופה והמוות נגע בכמעט כל משפחה שנייה. רנה גדל בידיעה ברורה שכשהוא יהיה גדול הוא ילמד לרפא אנשים. זה לקח שבע שנים, בגיל 12 הוא עוזב את בית אבא ויוצא בהליכה רגלית מהעיירה קמפר שבמערב צרפת לעיירה נאנט להיות תחת חסותו של דודו ששימש כראש מחלקת רפואה בנאנט.
רנה היה מוכשר מאוד ותלמיד מצטיין וכבר בגיל 14 הפך שוליה ומטפל בחולים בבית החולים. אבל הוא רצה יותר, הוא רצה לרפא אותם ממחלתם. לכן הוא עובר לפאריס ללמוד בפקולטה לרפואה שברובע הלטיני. בסורבון.
רנה מגיע לסורבון לומד ומשתלם בבית החולים שם והופך לרופא גדול ומנתח דגול כבר בגיל 18.
רצה הגורל ומגיעה אליו אישה זקנה עם בעיית לב. היא הייתה כל כך מוזנחת שהרופא לא יכול היה להצמיד את אוזנו לחזה. זה דחה אותו. הוא עזב את חדר הטיפולים ויצא מבית החולים טרוד בשאלה האם הוא יכול ומוכן להמשיך בזה.
הוא משוטט שעות ומהרהר אם להמשיך בעבודתו כרופא ואז הוא מגיע לאזור הלובר וברחבה שם הוא רואה שני ילדים בשני צידי גזע עץ עבה, כל אחד מהילדים נועץ צינורית לגזע ומדבר ושהשני מצמיד את אוזנו אל הגזע ושומע את הדברים.
רנה קופץ מהתרגשות ורץ לבית החולים. נכנס לחדרה של הזקנה שממנה ברח לוקח כמה דפי נייר ומגלגל אותם לצורת גליל את צידו האחד שם על חזה החולה ואת צידו השני באוזנו ופתאום ליבה נשמע לו בעוצמה טובה יותר מאשר בהצמדת האוזן לחזה.
מייד אחר-כך הוא מפתח את הסטטוסקופ הראשון בעולם שהיה בנוי כצינור קשיח. זה לקח לו 3 שנים עד שיצא עם זה לשוק. סטטו-סקופ משמעותו בלטינית בוחן-חזה. בעזרת ההמצאה שלו היה ניתן לזהות מחלות ריאה כמו ברונכיטיס ואפילו סימנים מוקדמים לשחפת.

עכשיו לעיקר… בהתחלה כתבתי "איך תדעו שמלפני, מצדדי, מאחורי או אם תרצו מעלי – יש רופא? " – אז חייבת להודות שכשהרופא היה מעלי אז הוא היה ערום ועם "מכשיר" אחד שעבד כמו שצריך – וזה לא היה סטטוסקופ

הפיל של לובליאנה

מאיפה קיבל חניבעל הגדול פילים שעזרו לו לחצות את הרי האלפים כדי להלחם ברומאים?
האמת.. זה לא משהוא שאני חושבת עליו במיוחד…כתוב בספרים שהוא חצה עם פילים את האלפים אז אוקיי זה מה שהיה וזה מסתדר לי יפה מאוד עם השינה השקטה בלילה.
מה שמעניין אותי יותר זה שזו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שפילים "טיילו" להם באזור אירופה עד למאות המאוחרות בהן הוקמו גני חיות (בוינה ב 1779 ובלונדון ב 1828).
בעלות על חיה נדירה כמו הפיל, הנמר, הטיגריס והאריה היתה נחשבת לסמל סטטוס של כוח ועושר רב. זו היתה פריוילגיה השמורה לאריסטוקרטיה בלבד.

ב 1552 מקסימיליאן השני בן 25… הוא כבר דוכס האמפריה האוסטרית ואוטוטו יהיה מלך האמפריה הרומית. הוא בדיוק מתחתן עם מריה (הסבתא רבה של מריה תרזה שאני אישית מעריצה) והוא מקבל פיל כמתנת חתונה. לפיל קראו סולימאן. שמו של הפיל היה עם משמעות סמבולית ומלא כוונה שהרי האוייב הגדול של האמפריה האוסטרית באותה תקופה היה סולימאן הגדול הסולטן של הממלכה האות'ומנית.

אז חוזרים מקסימיליאן, מריה אישתו(שהיא גם סבתא רבה וגדולה של מרי אנטואנט) וכל הפאמליה עם הפיל סולימאן לאוסטרייה ובדרך עוצרים בלובליאנה בפונדק דרכים. הלובליאנים שזו הפעם הראשונה שהם רואים פיל נדהמו מגודלה ותפארתה של החיה.
כמה שנים אחר כך נבנה מלון במקום שהיה הפונדק ומכיוון שהפיל השאיר רושם עז הוחלט ע"י הבעלים לקרוא למלון סלון (slon) שזה פיל בסלובנית.
עכשיו… זוכרים את השאלה מההתחלה?
התשובה ע"פ דעתם של רוב החוקרים שהפילים של חניבעל הגיעו מהרי האטלס של מרוקו ואלג'יר.

למקסימיליאן השני יש סיפור נוסף שקשור ליהודים. בהקשר הזה אני ממש לא מחבבת אותו.

בורסת הצבעוני

התחלתי לסחור בבורסה כבר בגיל 20. בהתחלה זה קירטע, אבל עם הזמן לקחתי יותר ויותר סיכונים והצלחתי דיי יפה. היה לי הסדר עם עצמי, מסכנת רק את הסכום שאני מוכנה להפסיד ומתאבדת על זה. וכשאני מדברת על התאבדות אני מדברת על מניות הכי ספקולטיביות שאפשר לעלות על הדעת.
כשהייתי בשנות העשרים שלי, הלך לי לא רע. יותר מאוחר, בחמש עשרה השנים האחרונות, שום דבר לא השתנה חוץ מדבר אחד, במקום לסחור בבורסה בישראל סחרתי בנסדא"ק. ובמקום חברות מקומיות שייצרו מוצרים התחלתי לסחור בביו-טכנולוגיה שזה מעלה לשמים ומוריד אותך שאולה בהינף עין. גם כאן הלך לי לא רע עד ש… בלילה אחד. לילה אחד רבותי, הפסדתי 93 אחוז מהקרן והרווחים שלי.
המרתי על מה שהייתי מוכנה להפסיד. אז כמו שניחשתם בוודאי זה לא גמר אותי זה רק גרם לי לעשות פסק זמן קטנטן.
אז עשיתי הפסקה של שנתיים וחצי. לא משכתי את הכלום שנשאר לי בבורסה כי יותר מהתחתית שהגעתי אליה לא נראה היה שאפשר לרדת. לפני שלושה חודשים בדקתי מה קורה עם המניה שהיתה שווה כמעט כלום וכשמצאתי שהיא עלתה לסכום שאפשר לסחור איתה החילותי שוב. התחלתי לחקור שוב את חברות הביוטק הישנות והחדשות ואט אט נשאבתי לעולם המפחיד והמרגש כאחד.
בינתיים, לא אבוש לומר שהצלחתי להחזיר את הכסף שהפסדתי.

אבל כל מה שסיפרתי עד כה זוהי רק יריית פתיחה למה שבאמת מעניין בשורות הבאות. קראו את המשפט הבא רבותיי ותחשבו עליו כשאספר לכם משהו, שלטעמי, מ-ר-ת-ק ביותר.

אז המשפט בתרגום חופשי אומר כך:
"אתה מציע לי הרבה ואינני יודע אם אני רוצה להעיז ולקבל. אני פוחד שאם אתחיל אני ארצה להמשיך בזה עוד ועוד ועוד. וכמו שגל רוכב על גל אחר, סביר שגם עסקה מוצלחת אחת תביא את העושר לעסקה השנייה. הכל נכון ובכל זאת אני מעדיף להשאר עם העסק הישן שלי בו אני לא מרוויח הרבה אבל גם לא מפסיד הרבה".

אתם יודעים שהצבעוני הוא פרח שמגיע מטורקיה? באמת. בניגוד למה שחושבים, הצבעוני או הטוליפ לא נולד בהולנד היה זה דווקא שגריר טורקי שמביא את הפקעות במתנה בשנת 1550 לארץ הקפקפים והגבינות. מאה שנה אחר-כך הטוליפ הופך להיות סחורה יקרה מפז. הולנדים היו מוכנים למכור את ביתם כדי לקנות פקעות כי מחירם ההמיר מיום ליום. היה לפרחים היפהפיים הללו ביקוש כזה שתפס את הבורסה עם המכנסיים למטה. אנשים היו מוכנים לקנות את הפרחים בכל מחיר פקעת אחת היתה שווה מאה פעמים משקלה בזהב. אז תתארו לכם, אם הייתם בצד של הסוחר יכולתם להכפיל לשלש ואפילו לרבע את ההון ההתחלתי ב – נניח, חודש אחד.

גם ג'אן ואן גווין (van goyen) שהיה אמן בראשית דרכו חשב שיוכל לרכוב על הגל. אז הוא מוכר את ביתו הדל קונה פקעות של טוליפ, ומחזיק אותם עד שיעלה מחירם. תוך שהימים עוברים והמחיר עולה הוא לוקח הלוואות נוספות וקונה פקעות ועוד פקעות וממשיך להשאירם שהמחיר ימשיך ויעלה. ולוקח מכאן ומשם וקונה עוד ועוד. הוא רצה להרוויח הון שיספיק לו כדי לקנות טירה ושיהיו לו משרתים.
יום אחד הוא מחליט שהגיע הזמן למכור והוא הולך לבורסה להציע את הסחורה וראה זה פלא, אף אחד לא קונה. השוק רווי. לכולם יש מספיק פקעות לשנים הבאות ולא צריך את הסחורה שלו. פתאום הכל מתמוטט. ו- ואן גווין מתרושש.
אבל לא מתייאש. למה? כי הוא מתחיל לצייר את הטוליפ שנדיר ביופיו בלי קשר למחירו. אניוואי, ואן גווין הופך להיות צייר, אחד מהציירים הגדולים בהולנד, הוא צייר כ 12,000 ציורים. ציוריו נמכרו במיליונים.

נכון שמעניין?

את הסיפורים אני מעלה גם באתר האינטרנט שלי: http://naomiweitzman.co.il/

רוקחות על הכוונת

לא הרבה יודעים אבל כשמבקרים בעיר העתיקה בזגרב שבקרואטיה ועוברים את שער האבן לכיוון כיכר מרקוס, ישנה חנות קטנה עתיקה מהמאה ה 14 ששימשה בעבר ועדיין בהווה כבית מרקחת. זהו בית המרקחת הראשון בזגרב והשני בקרואטיה בכלל. את בית המרקחת הזה פתח נכדו של דנטה אליגיירי (מי שכתב את הקומדיה האלוהית) בשנת 1355.
בימים ההם התרופות היו בעצם שיקויים. שיקוי לאהבה, שיקוי לכח גברא, שיקוי לחוכמה ועוד ועוד. את השיקויים האלו הכינו אנשים שהיום אנחנו קוראים להם סבתות אבל הם היו דווקא יותר מלומדים מהסביבה או בעצם יותר יודעים.
מה בעצם הם יודעים??
הם יודעים איך מכינים את הדבר שהציבור משתוקק לו ומאמין בכוחו. בריאות, אהבה, שנאה, חוכמה, כוח, אמונה. היו אלו סודות המועברים מאמא לבת ומי שיודע אותם יש לו כוח רב. אבל הסודות האלו היו צרות… למה? כי בני אדם הם אנשים מאוד מוזרים. כשהם לא מבינים או לא יודעים משהו הם משלימים את החסר בסיפורים משלהם. הם לא הבינו את האנשים עם הידע הרפואי המופלא ולכן קראו להם מכשפים אבל אתם כבר מבינים שאלו היו נשים.

מכיוון שהכל היה סודי ונסתר החלו להתגלגל סיפורים על מכשפות. סיפרו שהן מעלים באוב מתים והמתים האלו מספרים להם את סוד החיים והמוות. סיפרו מכרו נשמתן לשטן. בקיצור סיפרו המון דברים וזה התגלגל מפה לאוזן והגיע רחוק רחוק.
אז בואו נקפוץ ביחד במנהרת הזמן ונגיע לג'ובני בטיסטה שנולד באיטליה ב 1432. ג'ובני הזה היה כומר, בישוף, קרדינל ובשלב מסויים גם אפיפיור עד יום מותו. ג'ובני מוכר יותר כאינוצ'נציוס השמיני :)
אינוצ'נציוס הזה היה מושחת לאלללה. בתקופה שלו לכל דבר היה מחיר. כתבי המחילה נמכרו (הוא סולח על חטא בתמורה לכסף) משרות דתיות נמכרו ואפילו האפיפיורות נמכרה עם הזמן למשפחה המושמצת מדיצ'י. בהוראתו הוצאו להורג רבים ובימיו התחזקה האינקויזיציה, הוא למעשה זה שאישר את החוקים נגד האנוסים. אוקצור הוא היה עריץ ללא חת ואכזר ללא חמלה ומחילה.
גם אל אינוצ'נציוס הגיעו שמועות על המכשפות שעושות פלאים בעזרת השטן וצבא המתים שלו. הוא מחליט לרדת לעומקם של דברים ושולח שני נזירים פרנסיסקנים, יעקוב שהיה יהודי והיינריך נוצרי לבדוק אם הדברים נכונים.
אז שני הפרנסיסקנים האלו יוצאים למסע של שנתיים ברחבי אירופה לחפש אחר המכשפות הנוראיות שעושות כשפים עם השיקויים שלהם אבל מה למרבה הפלא הם לא מוצאים כאלו.
עכשיו, איך באים לאינוצ'נציוס ואומרים לו אדוני האפיפיור – נאדא! לא היה ולא נברא – זה פשוט גזר דין מוות לשניהם. אז מה שהם עשו זה לכתוב את הסיפורים שהם שמעו מפה לאוזן בחוברת אחת וקראו לחוברת הזהו "פטיש המכשפות" – תבדקו אותי. הכל נכון!!
אז יעקב הפך את המסמך למשהו מאוד מלומד המחולק לשלושה חלקים. המסמך חושף כבייכול קונספירציה זדונית בה המכשפות קשרו קשר עם השטן להפיל את הכנסייה. בחלק השני של החוברת הם הביאו הוכחות וסיפורים לרוב שיחזקו את דבריהם. ובחלק השלישי הם נותנים פתרון לביעור הנגע.

הפתרון:

הם מציעים לשלוח אנשים ברחבי אירופה, לתפוס נשים שמישהו הלשין עליהן שהן עוסקות בכישוף, הנשים האלו היו בד"כ יפות וסביר שהסיבה שהלשינו עליהן היא כי הן סירבו לחיזוריהם של גברים או אפילו עוררו קנאתם של נשים אחרות. בכל מקרה את הנערה היה צריך לתפוס ולהעביר אותה מבחן שיוכיח שהיא מכשפה או סתם יפה.
אחד המבחנים היה לנסות להטביע אותה בנהר. אם היא עומדת בטביעה אזי היא מכשפה ויש לשרוף אותה אבל לפני ששורפים אותה יש להוציא ממנה הודאה על עיסוקה בכשפים.

תתארו לכם כשאינוצ'נציוס קורא את החוברת הזו.
אז הוא קורא את הכתוב בשקיקה ונחרד שמישהו קושר נגד הכנסיה. הוא קורא לרדוף את המכשפות עד חורמה. שליחי האפפיפיור היטו אוזן לשמועות, תפסו נשים, העבירו אותן את מבחן הנהר ומי שלא מתה במבחן מתה בשרפה.
ארבעים אלף נשים. ארבעים אלף נשים נחשדו כמכשפות והועלו למוקד לאורך שמונים השנים הבאות.
מי שביקר בעיירה פרייברג שבגרמניה וטייל בחומות העיר העתיקה יכול לראות עדות לאש ששרפה מכשפות במקום.

מה בין מחט לתחת?

מה הקשר בין מחט לתחת?
עם קצת סבלנות אפשר לקרוא ולהשכיל. (היתה לי גרסה יותר ארוכה – קיצרתי קצת).

זה מתחיל לפני 100,000 שנה. תעצמו עיניים ותחשבו על איש המערות או האדם הקדמון. הוא לא נראה כמו קוף ולא הולך על ארבע, אני מדברת על גבר שדומה לגברים שלנו, פחות או יותר,הוא זקוף, הולך על שניים, שעיר, אוכל, מפליץ, מגרבץ ונוהם מדי פעם.
רגע, אל תתנפלו עלי האישה לא נראתה טוב יותר… היא אולי היתה פחות שעירה וסביר שלא גירבצה אבל שלא תטעו – היא הפליצה וגם נהמה. בוודאות. הדיבור בא הרבה יותר מאוחר בינתיים הם נוהמים, יורקים, מנופפים בידיים ותאמינו או לא אבל אחד מבין את השני טוב מאוד.

אז, הגבר הקדמון הזה היה צייד, היה לו כידון ארוך והוא היה אץ ורץ איתו אל הטרף, כשהוא התקרב מספיק הטיל את הכידון ובד"כ פגע והרג..
האישה מצידה בישלה את הבשר שהגבר המסוקס שלה הביא, אבל בצורה הכי פשוטה שאפשר.
אניוואי האדם הקדמון הזה נהג לנדוד בחיפוש אחרי מים, צידה ומערה לישון בה. וכך שנים על גבי שנים הוא נודד וחיי את חייו בהתאם לתנאים, ונראה שהוא היה גבר מאושר.
והוא נודד הלאה והלאה ובלי משים יוצאים מגבולות אפריקה החמה לכיוון אסיה הקטנה או טורקיה ואיראן של ימינו.
אמאמא? הם מגיעים להרים הגבוהים, הרי האררט וההרים האלו היו מושלגים. בכלל, לפני 100,000 שנה חצי מהעולם היה תחת קרח עולמים והנה מגיע לו איש מערות מאפריקה שחוץ מחלציו המכוסים – כולו ערום, יחף, קר לו והוא רעב מאוד כי הוא לא מצליח לתפוס את החיות שעולות בקלילות את ההרים הגבוהים והקרים.

אז… יום אחד יושב לו הקדמוני שלנו, לא מדוכא במיוחד אבל דיי עצבני, לוקח איזו עצם יבשה מהשטח ומתחיל לשייף אותה תוך שהוא מקלל את החיות הבנות זונות שבורחות לו להר ומשאירות אותו להתמודד עם החפירות של אישתו הרעבה… וככה הוא חושב וממשיך לשייף ולשייף ולשייף עוד ועוד וממשיך יותר חד ויותר דק ובום טראח הוא נדקר ויוצא לו דם.
אז תתפלאו, במקום לצרוח ולזרוק את העצם שנהפכה לסיכה הוא היה דווקא מבסוט עד השמיים, הוא החל לרוץ ולנופף בידיים עם הסיכה שלו עד שהגיע לראש השבט, הוא מראה לו את ההמצאה… אבל לצערו הרב, ראש השבט ושאר הקדמונים צחקו עליו וקראו לו משוגע אם הוא חושב שהסיכה תעזור לו לצוד חיות.
אבל בואו נניח שהוא התגבר על הירידות עליו כי איך אומרים צוחק מי שצוחק אחרון…. אז הוא פשוט שם זין על כולם וכבר באותו הלילה לקח כמה מעורות החיה המיובשים שלו והתחיל תופר באמצעות הידוק סיכות או מחטים כאלו עור אל עור עד שייצר לו שמלה ארוכה שכיסתה את כל גופו. אחרי שסיים עם השמלה ייצר לעצמו ערדליים לכפות הרגליים וגם גלימת פרווה לחממו.
עכשיו, כשהוא לבוש וחם לו הוא מבין שלא קשה לטפס על ההר.
אז החברה הקדמונים מהשבט שלו מתעוררים ורואים את החבר שלהם מכוסה וחם לו. הם אוכלים את הלב שלא הם שהמציאו את הפטנט אבל זורמים עם מה שיש "תופרים" להם בגדים ומתחילים לטפס על ההר.
ומה יש לנו פה פתאום??
שינוי דמוגרפי בחלק הצפוני של העולם וזה רק בגלל סיכה או מחט.
עכשיו, אם תשאלו אותי… המשפט "מה הקשר בין מחט לתחת" בעצם היה "מה הקשר בין מחט להר האררט" אבל זה לא התחרז כמו שצריך אז שינו את הר האררט לתחת.

הרומן של גארי

היא היתה זונה.
האמא שלו.
אבל לו לא היה איכפת. הוא קיבל את היחס הכי טוב מהחברות שלה. הזונות.
מוחמד האמין שכל החיים לפניו ואפילו אם עכשיו הוא ממש בתוך ביצה, או, אם תרצו, ביבים, אסור שזה יהפוך לעוד סיפור של עלובי החיים.
התקופה לא היתה משהו, ממש אחרי מלחמת העולם השנייה.
רוזה, גם היא היתה זונה. היא היתה זונה יהודייה. לא, היא לא האמא של מוחמד או בקיצור, מומו. אבל בגלל שהיא היתה כבר זקנה מדי, ומכיוון שהרגליים שלה בקושי תפקדו, היא הפסיקה לתת שירותי מין והתמקדה בטיפול בילדים של הזונות.
מומו היה אחד מהילדים האלו שלה. היא אהבה אותו אהבה עזה ולמרות שאמא שלו הפסיקה לשלם עליו 11 שנה קודם לכן, היא המשיכה לדאוג לו ולטפח אותו. היא רצתה שהוא יגדל להיות יותר ממה שהחיים גזרו עליו.
והוא גדל. הוא גדל, למרות כל הסיכויים. הוא גדל מפוכח ואהוב בתוך חברה של מהגרים, פושעים וזונות. ממש בליבה של פאריז. הוא גדל רגיש איכפתי וחכם ממש אנטי תזה לניכור, להתבדלות ולהתעלמות של החברה הגבוהה בעיר האורות.
זה רומן גארי שכתב את "כל החיים לפניו" ממש באמצע שנות השבעים של המאה ה 20. גם גארי, כמו אורור דופן הסופרת מהפוסט הקודם, רצה הכרה רצינית בכתביו לכן הוא המציא לעצמו שם חדש, אמיל אז'אר ותחת שם זה הוא כתב 4 ספרים. על "כל החיים לפניו" זכה אמיל בפרס גונקור החשוב אלא שהוא סירב לקבל את הפרס מכיוון שכתב בזהות בדוייה. אבל אל תדאגו יותר מדי, כי גם בתור רומן גארי הוא זכה בפרס קונגור והפעם קיבל את הפרס. שתדעו שהוא הסופר היחיד שזכה פעמיים בפרס היוקרתי הזה.
רומן גארי נולד לאבא שחקן יהודי רוסי ולאמא יהודייה שחקנית גם כן. היא עוזבת את פולין לטובת צרפת עם בנה הקטן. הוא גדל להיות ילד תפארת לכל אם. למד משפטים בפאריס, היה טייס קרב בשירותו של דה גול במלחמת העולם השנייה. היה דיפלומט מוערך והיה גם סופר שאמין שלא קוראים אותו ברצינות. אז שינה את שמו וקיבל את הערכה הראוייה.
הוא התחתן פעמיים. בשתי הפעמים התגרש. אישתו השנייה שהיתה שחקנית אמריקאית התאבדה. הוא נכנס לדיכאון אחרי התאבדותה.
שנה אחרי המקרה הוא מתאבד בירייה.
במכתב שהוא השאיר טען שאין קשר למותה של גרושתו.
שלושה חברים שלי התאבדו במהלך השנים. הם הפסיקו את החיים שלהם דיי מוקדם. אני לא שופטת לרגע את המעשה. כשהנפש כבוייה וכשלא רואים אור בקצה המנהרה – אין הרבה מה לעשות.

פאריז של ג'ורג' סאנד

אם היית אישה שחיה במאה ה 19 בצרפת בתקופת המהפיכה של חופש שיוויון ואחווה – היו מצפים ממך להתחתן, לטפל בבעלך, לבשל עבורו וללדת את ילדיו. אם היית אישה שחיה באותה המאה בפאריז אזי למרות ההשכלה הגואה ולמרות פריחת האוניברסיטאות ולמרות הפתיחות החברתית הכללית, כל עוד את אישה שמכבדת את עצמה את צריכה להקשיב לאישך ולשרת מהווייו.
ונניח שהיה לך כישרון בתחומים שונים והיית כל כך טובה שהיו משווים אותך מול כישרונות אחרים בתחום אזי היה לך ברור מראש, בלי צל של ספק שכשרונך נתפס בעיני הסביבה בנחיתות מובהקת לגבר רק בגלל שאת את ולא אתה. כן, רק בגלל שאת אישה והביצים היחידות שיש לך הן מהסוג שמכינים מהם אומלטים.
אורור דופן היתה אישה יפהפיה היו לה עיניים שחורות ושיער פחם ומחזרים רבים. היא נולדה בפאריז בשנת 1804 למשפחה אמידה בעלת ייחוס פולני מלכותי ודם כחול אנגלי, היא היתה כל מה שאישה, מכל שכבה בחברה הצרפתית של המאה ה-19 שואפת להיות. עשירה, חכמה, נשואה ושני ילדים. כשהיא התחתנה היא קיבלה תואר של בארונית מצידו של בעלה.
ובכל זאת זה לא הספיק. לא לה. היא רצתה יותר. היא רצתה את החופש. השיויון והאחווה הפרטי שלה ולא רק את החופש של העם הצרפתי. היא רצתה להיות סופרת מהשורה הראשונה בעולם שבו גברים שווים יותר מנשים.
וזה לא היה פשוט, בתקופה שהמילה פמניזם או שובניזם כלל לא היו בשיח התקופה. הדרך היחידה, מבחינתה, לפרוץ את המעגל היה בשינוי שמה.היא מאמצת את השם ג'ורג' סאנד ומתחילה לכתוב. והיא כותבת כל כך טוב שלא היה ספק בברנז'ה שהיא – הוא גבר עם כישרון יוצא מן הכלל. הכתיבה בשם של גבר עשה לה רק טוב. העריכו אותה על סמך כתיבתה בלי סטראוטיפים מוקדמים. וזה בדיוק מה שהיא רצתה. סאנד נכנסה כל כך טוב לתפקיד של סופרת עם שם של גבר שהלכה עם זה עד הקצה, היא החלה לעשן טבק במקומות ציבוריים והעדיפה ללבוש בגדי גברים שהיו פחות יקרים משמלות של טאפט ומלמלה כיאה לאישה צרפתיה השייכת לאליטה עשירה.
היא לא היתה פמניסטית ולא השתייכה לשום אירגון פמניסטי אך בדיעבד, נחשבה לפמניסטית הראשונה לתקופה. גברים האשימו אותה כלא מוסרית ווולגרית.
בתחילת 1837 פוגשת ג'ורג' סאנד, כשהיא כבר סופרת עם כבוד את שופן דרך מכר משותף, פראנץ ליסט. בתחילה שופן חש דחייה כלפי מי שעישנה סיגרים ולבשה מכנסיים כמו גבר, הוא אף שאל את ליסט האם סאנד באמת אישה. ובכל זאת כמה חודשים אחר-כך מתפתח ביניהם רומן דרמטי. שופן מאוהב. אחרי שנתיים של אהבה סוערת הם מחליטים לעזוב את פאריס לטובת מיורקה.
תתארו לכם שמישהו היה כותב קונצ'רט לפסנתר במטבח שלכם? ישן במיטה איתכם? תתארו לכם.
אז שופן כתב. הוא כתב את הקונצרט הממכר מספר 1 לפסנתר במטבחה של סאנד והוא גם ישן במיטתה – החלום הרטוב שלי אני ושופן (הה, שכחתי לרשום שהיא התגרשה כשנמאס לה מבעלה).
אני מתה לכתוב עוד עליה ועל שופן… אבל זה ארוך מעל ומעבר…אז אסיים בשתי שורות עליה ומשפט נצחי שלה…. (בכל מקרה, הקוראים שיגיעו עד כאן הם כנראה בעלי אופי וריכוז אקסטרה אורדינר).
אפשר לאהוב אותה או לשנוא אותה אך אי אפשר להתעלם ממנה, היא כתבה סיפורים מופלאים מלאי רגש וברגישות מדהימה. היא כתבה מאמרים נוקבים והיתה דומיננטית בפעילות פוליטית ענפה נגד השלטון הצרפתי שאחרי המהפכה.
והמשפט הנצחי שלה: "יש רק אושר אחד בחיים – לאהוב ולהיות נאהב"