Monthly Archives: מאי 2015

על טרטיני ופגניני במנה מוזיקלית לא קולינירית

בשבוע שעבר סיפרתי לכם על הסוחר הוונציאני הנשוי שאהב בכל נפשו בחורה מפיראן, אהב עד כדי כך שבנה לה ארמון בכיכר טרטיני שבפיראן, ממש מול המזח כדי להוציא לכל התושבים הפיראנים את הלב על שהם מתאכזרים לאהובתו.

היום אני אספר לכם על השטן ובנו של השטן.
אבל אני מזהירה מראש שזה הולך להיות ארוך, הכי ארוך כי פה אין מה לקצר. מי שרוצה לדעת שיקרא או שיבוא איתי לטיול בפיראן (יותר זול לקרוא).

ב 1692 נולד בפיראן, אז חלק מאיטליה והיום חלק מסלובניה, אחד מגדולי הכנרים בעולם. קראו לו ג'וזפה טרטיני.
טרטיני החל ללמוד כינור בגיל מאוד צעיר וכמו גאוני דור איטלקיים אחרים זה לא הספיק לו והוא רצה ללמוד גם משפטים. אז הוא עובר לעיר הגדולה לפאדובה ושם הוא מתמחה במשפט תוך שהוא מעביר שיעורי נגינה בכינור.

בתקופה הזו טרטיני מתאהב בנערה יפהפיה מפאדובה שגם היא, מצידה, התאהבה בו והם מחליטים להנשא. אלא שלנערה הזו היה דוד, והדוד שלה היה במקרה קרדינל העיר פאדובה והוא שכעס על טרטיני שהתחתן עם אחייניתו הכריז עליו כפושע שפיתה וחטף נערה. טרטיני היה חייב לברוח כדי להציל נפשו והוא בורח לאסיזי אל מנזר פרנציסקוס הקדוש שבעיר. שם הוא ממשיך להעביר שיעורי נגינה תוך כדי עיצוב הכינור לכדי מה שהוא היום.
לילה אחד טרטיני, כשהוא עדיין באסיזי, חולם שהשטן פוגש אותו ומבקש ממנו את כינורו, הוא נותן לו את הכינור והשטן מתחיל לנגן את הייצירה היפה ביותר ששמע מיימיו ואז תוך כדי שינה נעתקת נשמתו והוא מתעורר בבהלה ומנסה לשחזר את המוזיקה ששמע בחלום.
אבל זה לא היה זה, הוא לא מצליח להעתיק את היצירה על סלסוליה המופלאים. מה שכן, הוא כותב יצירה גרנדיוזית שאומרים שרק טרטיני יכול היה לנגן, ליצירה קוראים " סלסולי השטן" והיא נחשבת, עד היום, לאתגר קשה לכל כנר. גם נטען עליה נטען לנגנה יש צורך בשש אצבעות ביד (היתה אגדה שאמרה שלטרטיני יש 6 אצבעות ביד).

טרטיני, מצידו, לא חדל להבהיר שזה לא מגיע לקרסולי היצירה ששמע בחלומו אותה אחת שהשטן ניגן עבורו. הוא גם אמר שאילו יכול היה לשמוע אותה שנית היה מוותר על כינורו וכשרונו לעולמי עד.

בינתיים טרטיני נודע ברחבי איטליה כוירטואוז ענק ומוכשר וכשהקרדינל מפאדובה שומע זאת הוא מאפשר לו לחזור לאחייניתו שהיתה אישתו של טרטיני כמובן.

בפאדובה הוא מקים בית ספר לנגינה ומי שנמנה בין התלמידים שלו היה ניקולו פגניני.

עכשיו קחו דקה ו…
תתארו לעצמכם שבבית קפה קטן באזור המונמרט יושבים וצוחקים שומאן, שופן, ליסט? כולם ביחד.

אז בבית קפה קטן בשכונת האומנים בצרפת יושבים שומאן, שופן ליסט וגם החברה של שופן ג'ורג' סאנד. הם מדברים על פגניני שנמצא בפאריז ונותן סדרת קונצרטים. ארבעתם ובערך כל שמנה וסלתה של החברה הפריזאית מחליטים ללכת לקונצרט.

תגידו, אתם מצליחים להכיל את המשפט? שלושה מגדולי היוצרים לפסנתר יושבים יחדיו, ויאללה בואו נקפוץ לשמוע את פגניני?

אניוואי הם נכנסים לאולם בו ניקולו פגניני "בנו של השטן" ניגן ורואים אותו עם שיערו השחור ארוך שיורד על פניו שהיו מעוותות בגלל מחלת עצמות שהרסה את פניו, והוא מפליא לנגן בכינור את המוזיקה שכתב. כל המומחים שהחזיקו בידיהם את התווים היו בטוחים שיהיה מי שיהיה אי אפשר לנגן את זה. אבל פגניני ניגן וגם הפליא לנגן במהירויות עצומות שעל זה אמרו שלא יתכן שאדם בשר ודם הוא המנגן אלא רק אחד שמכר נשמתו לשטן עבור היכולות האל-אנושיות.

שלושת גדולי הפסנתר חזו בפגניני מנגן כשתוך כדי היצירה, כל פעם בתורו, נקרע מיתר מכינורו, והכינור עצמו ממש כמעט עולה באש מרוב המהירות והחיכוך.
פגניני לא עוצר לרגע, הוא ממשיך וממשיך עד תום היצירה ועד שכל המיתרים נקרעים.
כזה היה תלמידו של מי ששמע את השטן מנגן בחלומו ואותו צעיר שאמרו שמכר את נשמתו לשטן.

אז מה קורה לחברים הפסנתרנים בעקבות ההופעה הזו?
שופן נוסע עם סאנד למיורקה וכותב את האטיודים שלו.
שומאן שלא היה פסנתרן אלא "רק" מלחין רצה להתחיל לנגן כדי להיות "הפגניני" של הפסנתר אבל אצבעותיו היו נוקשות וכדי לרככן הוא התפתה לקנות מכונת ריכוך שהרסה לו את העצמות של הידיים ולכן הוא נשאר בתחום ההלחנה.

אבל ליסט. כל אחד יודע שליסט היה ונשאר הפסנתרן הוירטואוזי עדי עד – הגדול מכולם (ושתדעו שאני אומרת את זה בקושי, כי אני מחסידי שופן) אז..
ליסט, אחרי ששמע את פגניני מחליט להסתגר בביתו שנתיים שלמות וכל מה שהוא עושה זה לנגן את הסולמות של צ'רני (שהיה המורה שלו במציאות) ללא סוף ובין לבין ניגן את יצירות המופת שלו ושל אחרים, כמובן, עד שבתום השנתיים האלו ניתן היה להגדירו
הפגניני של הפסנתר.

הוונציאני שאהב פיראנית

תני להם לדבר.

אנשים תמיד ידברו. יצר הסקרנות של כולנו לא יניח לסיפור טוב להשאר חידה. זו תכונה אנושית, כולנו נרצה את הסיפור שמאחורי האגדה או מאחורי הבגידה. אין רַיק. במקום שבו יש גבר ואישה יהיה סיפור ודאי. היה או לא היה זה ממש לא העניין, תחפשו את הסיפור שמאחורי…

מישהו היה איתי בפיראן? אחת משלושת הערים העתיקות ביותר בסלובניה. פיראן קסומה. כולה כיכר אחת שקוראים לה טרטיני והיא מרכז העיר כך היתה בעברה וכך נשארה בהווה. יש בפיראן המון המון סמטאות צרות והן מתפתלות בין הבתים הצבעוניים. אם ניקח את הדרך העוברת בין הבית האדום שאתם רואים בתמונה ונעלה מעלה מעלה נגיע לאחת הקתדרלות היפות שיש לה סיפור משלה ואגדה לא רעה בכלל, וכמה שאני מתה לספר לכם אותה אני אתאפק ואספר דווקא על הבית האדום.

אל תוותרו אל תתייאשו תמשיכו לקרוא כי יש אהבה בדרך.

לבית הזה, שהוא בעצם ארמון, אנחנו נקרא הבית הוונציאני. ברור, מי שמכיר את הסגנון הגותי וונציאני יזהה מייד.אבל לטובת מי שלא מבין, אגיד באופן הכי מופשט שאפשר – קשתות מחודדים בחלונות עושים אותו גותי הצבע והעיטור הלבן עושים אותו וונציאני. אבל זה הכי מופשט שאפשר וכל מי שסיים אומנות ואדריכלות בקרב חבריי – לא להרוג אותי.

אניוואי, נמשיך.

מספרים שבימים בהם פיראן היתה חלק מהרפובליקה הוונציאנית והסחר בין שתי הערים שגשג מגיעים סוחרים עשירים לפיראן לצורך עסקיהם, הם מגיעים בד"כ לתקופה של כמה ימים ואף שבועות, בזמן הזה היו מתמנגלים עם המקומיים, באופן טבעי כמובן.
מהון להון, יום אחר מתאהב אחד הסוחרים הוונציאנים, בנערה מקומית. זה יכול היה להיות סיפור אהבה פשוט, פרומונים והרבה תשוקה באוויר נישואים וקולולו אחד גדול. אבל, מה לעשות שהסוחר העשיר הוא גבר שבכלל לא פנוי, הוא נשוי והאישה שלו שלא תחשבו שהיא מסכנה חס וחלילה, נהפוכו היא וונציאנית מהמאה ה 16, עשירה בזכות עצמה, משועממת ובטח בוגדת עם קאזנובה באחד הבתים שבכיכר מרקוס אבל נראה לכם שזה משנה למישהו?
נחזור לסוחר העשיר והמאוהב עד מעל הראש, הוא מגיע ליפהפיה שלו בהתרגשות גדולה ובגעגוע אין סופי ובין יתר המעשים הטובים שהם עושים ביחד הוא ממלא אותה בתכשיטים והרבה אבנים שנשארים לנצח.
התושבים ריכלו עליהם וצחקו עליה בעיקר, הם גידפו וירקו ודחפו ומיררו את חייה, היה לה קשה כמובן. והיא סיפרה לו והרבה פעמים גם רצתה לנתק את הקשר, אבל הוא כדי לעשות דווקא, הוא מחליט לבנות לה ארמון, ממש בכיכר המרכזית, ממש מול המזח שכל תושבי פיראן יראו ויַרָאוּ. ויבינו את עוצמת האהבה שלו אליה ואת עוצמתו הכלכלית.
הוא מטביע את הסמל הוונציאני בין שני החלונות המחודדים בקיר החיצוני שבקומה השנייה ומתחת לאריה המכונף הוא כותב את המשפט הפשוט והכל כך נכון
"Lassa pur dir" "הניחי להם לדבר"

לא הייתי נזכרת בסיפור הזה אילולי שמעתי את המילים הללו ממש היום. היינו שניים, אני וגבר מסוקס מאוד. אבל אל תטעו, ואל תבנו סיפור איפה שלא קיים.

אדמונד דנטה בצל פרנסואה פיקו

פאריז 1807. נפולאון מנצח בקרב איילאו את הרוסים. האימפריה הצרפתית בשיאה.
פרנסואה פיקו הוא סנדלר המתגורר בצניעות באחת השכונות של פאריז. פרנסואה צעיר, רציני ונאה שתפס את תשומת ליבה של מרגריט ויגורו – בחורה צעירה עשירה ויפהפיה. למרות ההבדלים המעמדיים ביניהם מתפתח סיפור אהבה יפהפה. והם מחליטים להתחתן ביום שלישי ה 17 בפבואר 1807.
בשבת שלפני הנישואים מחליט פרנסואה ללכת לבית מרזח קרוב כדי לחגוג את תום רווקותו, שם הוא פוגש בארבע אנשים, את בעל המקום, לופיאן שהיה איש קמצן שקינא במזלו הטוב של פרנסואה ועוד שלושה אנשים נוספים.
כל הארבעה החליטו להציק ולשבש לו את התוכניות. הם נגשים למשטרה ומדווחים שפרנסואה מדבר בגנות המשטר הנפוליאוני ושהוא בעצם מרגל של בית המלוכה.
ביום למחרת ב 15 לפבואר 1807 המשטרה מחליטה שפרנסואה אכן מרגל של בית המלוכה, הם תופסים אותו ומעלימים אותו אל תוך חשכת בית כלא.
בשנים שהיה בכלא פוגש פרנסואה איש דת איטלקי עשיר כקורח בשם ג'וזף לושאר וכשזה שומע את קורותיו של הסנדלר התמים הוא מקדיש את השנים הבאות בנסיון לשחררו. בתקופה הזו מתקרבים השניים ומתחברים בנפש.

שבע שנים עוברות, השנה 1814. נפולאון כבר לא בתמונה אך המלך לואי ה 18 כן. וזה מחליט לשחרר את האסירים הפוליטיים כולל פרנסואה הסנדלר.
פרנסואה יוצא מהכלא וג'וזף "אביו הרוחני" כל כך שמח שקיבל התקף לב ונפטר. מכיוון שלא היו לו יורשים טבעיים הוא הוריש את רכושו העצום לפרנסואה.
פרנסואה שכואב את מותו מטייל במשך שנה ברחבי היבשת האירופית ומגיע לפאריז בהסוואה בדיוק ב 15 לפבואר 1815. הוא נכנס לשכונה שבה גר לפני שאסרו אותו ומתחיל לרחרח ולמשוך אנשים לספר לו דברים. באחת השיחות האקראיות מספרים לו שהיה פעם סנדלר שכונתי שעמד להתחתן עם אחת מעשירות פאריז אבל העלילו עליו שווא ומייד אחר-כך הוא נעלם מבלי להשאיר כתובת.
– ומה עם ארוסתו של הסנדלר? מה קרה איתה שואל פרנסואה?
– הה, עונים לו, היא התאבלה עליו במשך שנתיים וכשראתה שהוא לא מגיע היא התחתנה עם בעל בית המרזח שהספיק מאז לסגור את בית המרזח לטובת עסק הרבה יותר גדול.
– ומה עם האנשים שהעלילו עליו? האם מישהו יודע את שמם? שואל פרנסואה
– לא, אף אחד לא יודע מה איתם אבל יש כומר אחד שנכח בוידוי של אדם לפני מותו והוא יודע משהו על המקרה. איך שפרנסואה שומע זאת הוא יוצא בחיפוש אחר הכומר, מוצא אותו ומראה לו יהלום ענק ואומר…
"היהלום הזה יהיה למי שייתן פרטים על שלושת האנשים שגרמו למאסרו של הסנדלר מפאריז ב 1807.
הכומר היסס לרגע אך מייד מסר את שמות האנשים.
עכשיו כשיש לו את כל הפרטים הוא מתחיל בנקמה בכל המעורבים בסיפור שהביא למעצרו.

קונפוציוס אמר: "בצאתך למסע נקמה – חפור שני קברים"
פרנסואה הסנדלר חפר 4 קברים ואף אחד מהם לא היה עבורו.

סיפרתי לכם סיפור עם תאריכים מדוייקים ושמות של אנשים והכל נשמע אמיתי ונורא. אז רציתי רק להדגיש שהסיפור הזה אכן כל כולו אמיתי וזה באמת נורא. אבל מעניין אותי לדעת מי מכם חשב על אדמונד דנטה כשקרא את הסיפור של פרנסואה פיקו?
אלכסנדר דיומא האב כתב את הרומן "הרוזן ממונטה קריסטו" אחד מסיפורי הנקמה המצליח ביותר לדורותיו ואדמונד דנטה נולד על בסיס סיפורו האמיתי של פרנסואה פיקו.

אז איך אומרים? רק רציתי שתדעו.

חוץ מזה, ממש קטנה על הדרך, אלכסנדר דיומא כתב גם את סדרת הסיפורים "שלושת המוסקטרים" וה"מוסקטרים חוזרים אחרי 20 שנה"
ועוד קטנטנה. לאלכסנדר דיומא האב היתה סבתא בת עבדים שחורה מהאיטי ואביו המולאטי היה גנרל גדול בצבא נפוליאון.
הבן שלו, 'אלכסנדר דיומא הבן' נולד מאישה שלא היתה אישתו אך הוא הכיר בו והעניק לו חינוך הראוי לבן סופר שהפך לסופר בפני עצמו. אלכסנדר דיומא הבן כתב את הגברת עם הקמליות בעקבות רומן שלו עם אישה שלא היתה אישתו.

אני נשבעת לכם שקיצרתי כמה שיכולתי ובכל זאת יצא ארוך. אבל מעניין נכון?