הפיל של לובליאנה

מאיפה קיבל חניבעל הגדול פילים שעזרו לו לחצות את הרי האלפים כדי להלחם ברומאים?
האמת.. זה לא משהוא שאני חושבת עליו במיוחד…כתוב בספרים שהוא חצה עם פילים את האלפים אז אוקיי זה מה שהיה וזה מסתדר לי יפה מאוד עם השינה השקטה בלילה.
מה שמעניין אותי יותר זה שזו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שפילים "טיילו" להם באזור אירופה עד למאות המאוחרות בהן הוקמו גני חיות (בוינה ב 1779 ובלונדון ב 1828).
בעלות על חיה נדירה כמו הפיל, הנמר, הטיגריס והאריה היתה נחשבת לסמל סטטוס של כוח ועושר רב. זו היתה פריוילגיה השמורה לאריסטוקרטיה בלבד.

ב 1552 מקסימיליאן השני בן 25… הוא כבר דוכס האמפריה האוסטרית ואוטוטו יהיה מלך האמפריה הרומית. הוא בדיוק מתחתן עם מריה (הסבתא רבה של מריה תרזה שאני אישית מעריצה) והוא מקבל פיל כמתנת חתונה. לפיל קראו סולימאן. שמו של הפיל היה עם משמעות סמבולית ומלא כוונה שהרי האוייב הגדול של האמפריה האוסטרית באותה תקופה היה סולימאן הגדול הסולטן של הממלכה האות'ומנית.

אז חוזרים מקסימיליאן, מריה אישתו(שהיא גם סבתא רבה וגדולה של מרי אנטואנט) וכל הפאמליה עם הפיל סולימאן לאוסטרייה ובדרך עוצרים בלובליאנה בפונדק דרכים. הלובליאנים שזו הפעם הראשונה שהם רואים פיל נדהמו מגודלה ותפארתה של החיה.
כמה שנים אחר כך נבנה מלון במקום שהיה הפונדק ומכיוון שהפיל השאיר רושם עז הוחלט ע"י הבעלים לקרוא למלון סלון (slon) שזה פיל בסלובנית.
עכשיו… זוכרים את השאלה מההתחלה?
התשובה ע"פ דעתם של רוב החוקרים שהפילים של חניבעל הגיעו מהרי האטלס של מרוקו ואלג'יר.

למקסימיליאן השני יש סיפור נוסף שקשור ליהודים. בהקשר הזה אני ממש לא מחבבת אותו.

בורסת הצבעוני

התחלתי לסחור בבורסה כבר בגיל 20. בהתחלה זה קירטע, אבל עם הזמן לקחתי יותר ויותר סיכונים והצלחתי דיי יפה. היה לי הסדר עם עצמי, מסכנת רק את הסכום שאני מוכנה להפסיד ומתאבדת על זה. וכשאני מדברת על התאבדות אני מדברת על מניות הכי ספקולטיביות שאפשר לעלות על הדעת.
כשהייתי בשנות העשרים שלי, הלך לי לא רע. יותר מאוחר, בחמש עשרה השנים האחרונות, שום דבר לא השתנה חוץ מדבר אחד, במקום לסחור בבורסה בישראל סחרתי בנסדא"ק. ובמקום חברות מקומיות שייצרו מוצרים התחלתי לסחור בביו-טכנולוגיה שזה מעלה לשמים ומוריד אותך שאולה בהינף עין. גם כאן הלך לי לא רע עד ש… בלילה אחד. לילה אחד רבותי, הפסדתי 93 אחוז מהקרן והרווחים שלי.
המרתי על מה שהייתי מוכנה להפסיד. אז כמו שניחשתם בוודאי זה לא גמר אותי זה רק גרם לי לעשות פסק זמן קטנטן.
אז עשיתי הפסקה של שנתיים וחצי. לא משכתי את הכלום שנשאר לי בבורסה כי יותר מהתחתית שהגעתי אליה לא נראה היה שאפשר לרדת. לפני שלושה חודשים בדקתי מה קורה עם המניה שהיתה שווה כמעט כלום וכשמצאתי שהיא עלתה לסכום שאפשר לסחור איתה החילותי שוב. התחלתי לחקור שוב את חברות הביוטק הישנות והחדשות ואט אט נשאבתי לעולם המפחיד והמרגש כאחד.
בינתיים, לא אבוש לומר שהצלחתי להחזיר את הכסף שהפסדתי.

אבל כל מה שסיפרתי עד כה זוהי רק יריית פתיחה למה שבאמת מעניין בשורות הבאות. קראו את המשפט הבא רבותיי ותחשבו עליו כשאספר לכם משהו, שלטעמי, מ-ר-ת-ק ביותר.

אז המשפט בתרגום חופשי אומר כך:
"אתה מציע לי הרבה ואינני יודע אם אני רוצה להעיז ולקבל. אני פוחד שאם אתחיל אני ארצה להמשיך בזה עוד ועוד ועוד. וכמו שגל רוכב על גל אחר, סביר שגם עסקה מוצלחת אחת תביא את העושר לעסקה השנייה. הכל נכון ובכל זאת אני מעדיף להשאר עם העסק הישן שלי בו אני לא מרוויח הרבה אבל גם לא מפסיד הרבה".

אתם יודעים שהצבעוני הוא פרח שמגיע מטורקיה? באמת. בניגוד למה שחושבים, הצבעוני או הטוליפ לא נולד בהולנד היה זה דווקא שגריר טורקי שמביא את הפקעות במתנה בשנת 1550 לארץ הקפקפים והגבינות. מאה שנה אחר-כך הטוליפ הופך להיות סחורה יקרה מפז. הולנדים היו מוכנים למכור את ביתם כדי לקנות פקעות כי מחירם ההמיר מיום ליום. היה לפרחים היפהפיים הללו ביקוש כזה שתפס את הבורסה עם המכנסיים למטה. אנשים היו מוכנים לקנות את הפרחים בכל מחיר פקעת אחת היתה שווה מאה פעמים משקלה בזהב. אז תתארו לכם, אם הייתם בצד של הסוחר יכולתם להכפיל לשלש ואפילו לרבע את ההון ההתחלתי ב – נניח, חודש אחד.

גם ג'אן ואן גווין (van goyen) שהיה אמן בראשית דרכו חשב שיוכל לרכוב על הגל. אז הוא מוכר את ביתו הדל קונה פקעות של טוליפ, ומחזיק אותם עד שיעלה מחירם. תוך שהימים עוברים והמחיר עולה הוא לוקח הלוואות נוספות וקונה פקעות ועוד פקעות וממשיך להשאירם שהמחיר ימשיך ויעלה. ולוקח מכאן ומשם וקונה עוד ועוד. הוא רצה להרוויח הון שיספיק לו כדי לקנות טירה ושיהיו לו משרתים.
יום אחד הוא מחליט שהגיע הזמן למכור והוא הולך לבורסה להציע את הסחורה וראה זה פלא, אף אחד לא קונה. השוק רווי. לכולם יש מספיק פקעות לשנים הבאות ולא צריך את הסחורה שלו. פתאום הכל מתמוטט. ו- ואן גווין מתרושש.
אבל לא מתייאש. למה? כי הוא מתחיל לצייר את הטוליפ שנדיר ביופיו בלי קשר למחירו. אניוואי, ואן גווין הופך להיות צייר, אחד מהציירים הגדולים בהולנד, הוא צייר כ 12,000 ציורים. ציוריו נמכרו במיליונים.

נכון שמעניין?

את הסיפורים אני מעלה גם באתר האינטרנט שלי: http://naomiweitzman.co.il/

רוקחות על הכוונת

זה מתחיל משעמם אבל שתדעו שזה ממש מעניין אז כדאי לכם לקרוא.
לא הרבה יודעים אבל כשמבקרים בעיר העתיקה בזגרב שבקרואטיה ועוברים את שער האבן לכיוון כיכר מרקוס, ישנה חנות קטנה עתיקה מהמאה ה 14 ששימשה בעבר ועדיין בהווה כבית מרקחת. זהו בית המרקחת הראשון בזגרב והשני בקרואטיה בכלל. את בית המרקחת הזה פתח נכדו של דנטה אליגיירי (מי שכתב את הקומדיה האלוהית) בשנת 1355.
בימים ההם התרופות היו בעצם שיקויים. שיקוי לאהבה, שיקוי לכח גברא, שיקוי לחוכמה ועוד ועוד. את השיקויים האלו הכינו אנשים שהיום אנחנו קוראים להם סבתות אבל הם היו דווקא יותר מלומדים מהסביבה או בעצם יותר יודעים.
מה בעצם הם יודעים??
הם יודעים איך מכינים את הדבר שהציבור משתוקק לו ומאמין בכוחו. בריאות, אהבה, שנאה, חוכמה, כוח, אמונה. היו אלו סודות המועברים מאמא לבת ומי שיודע אותם יש לו כוח רב. אבל הסודות האלו הן צרות… למה? כי בני אדם הם אנשים מאוד מוזרים. כשהם לא מבינים או לא יודעים משהו הם ממלאים את החסר בידע ובהבנה בסיפורים משלהם. הם לא הבינו את האנשים עם הידע הרפואי המופלא ולכן קראו להם מכשפים אבל לרוב היו אלו נשים אז אנחנו נקרא להן מכשפות. מרוב שהכל היה סודי ונסתר החלו להתגלגל סיפורים על מכשפות. סיפרו שהן מעלים באוב מתים שמספרים להם את סוד החיים והמוות ומה שביניהם. סיפרו שהן גרות עם השטן שמלמד אותם דברים כדי ללכוד אנשים. בקיצור סיפרו המון דברים והשמועות האלו עברו מפה לאוזן והגיעו רחוק רחוק.
אז בואו נקפוץ בזמן ובמקום ונגיע לג'ובני בטיסטה שנולד באיטליה ב 1432. ועם הזמן היה לכומר, בישוף, קרדינל ולאפיפיור עד אחרית יומו. גם ג'ובני בטיסטה אימץ שם חדש. ממש כמו בשני הסיפורים הקודמים שלי. נקרא לו מעכשיו אינוצ'נציוס השמיני.
אינוצ'נציוס הזה היה מושחת לאלללה. בתקופה שלו לכל דבר היה מחיר. כתבי המחילה נמכרו משרות דת נמכרו ואפילו האפיפיורות נמכרה עם הזמן למשפחה המושמצת מדיצ'י. בהוראתו הוצאו להורג רבים. בימיו התחזקה האינקויזיציה, הוא שאישר את החוקים נגד האנוסים. אוקצור הוא היה עריץ ללא חת ואכזר ללא טיפת מחילה.
השמועות על המכשפות עם הקסמים של עולם המתים ושל השטן בעצמו מגיעות גם לאפיפיור אינוצ'נציוס השמיני. הוא מחליט לרדת לעומקם של דברים ושולח שני נזירים פרנסיסקנים לבדוק הכצעקתה. לאחד קראו יעקוב ספרינגר שהיה תיאולוג מלומד ולשני קראו היינריך קריימר שהיה אינקוויזיטור שהאמין לשמועות ורצה להוכיח את אמיתותם.
אז הללו יוצאים למסע של שנתיים ברחבי אירופה לחפש אחר המכשפות הנוראיות שעושות כשפים עם השיקויים שלהם אבל מה למרבה הפלא הם לא מוצאים כאלו.
עכשיו, איך באים לאינוצ'נציוס ואומרים לו אדוני האפיפיור – נאדא! לא היה ולא נברא. להגיד את זה, זה פשוט גזר דין מוות. לשניהם. אז מה שהם עשו זה לכתוב את הסיפורים שהם שמעו מפה לאוזן בחוברת אחת וקראו לחוברת הזהו "פטיש המכשפות" – תבדקו אותי. הכל נכון!!
אז יעקוב ספרינג שלצערינו היה יהודי והיה תיאולוג דיי מבריק, הפך את המסמך למשהו מאוד מלומד המחולק לשלושה חלקים. לטענתם הם חשפו קונספירציה זדונית בה המכשפות קשרו קשר עם השטן להפיל את הכנסייה. בחלק השני של החוברת הם הביאו הוכחות וסיפורים לרוב שיחזקו את דבריהם. ובחלק השלישי הם נותנים פתרון לביעור הנגע.
הם מציעים לשלוח אנשים ברחבי אירופה, לתפוס נשים שמישהו הלשין עליהן שהן עוסקות בכישוף, הנשים האלו היו בד"כ יפות וסביר שהסיבה שהלשינו עליהן היא כי הן סירבו לחיזוריהם של גברים או אפילו עוררו קנאתם של נשים אחרות. בכל מקרה את הנערה היה צריך לתפוס ולהעביר אותה מבחן שיוכיח שהיא מכשפה או סתם יפה.
אחד המבחנים היה לנסות להטביע אותה בנהר. אם היא עומדת בטביעה אזי היא מכשפה ויש לשרוף אותה אבל לפני ששורפים אותה יש להוציא ממנה הודאה על עיסוקה בכשפים.
תתארו לכם כשאינוצ'נציוס קורא את החוברת הזו.
אז הוא קורא את הכתוב בשקיקה ונחרד שמישהו קושר נגד הכנסיה. הוא קורא לרדוף את המכשפות עד חורמה. שליחי האשפיפיור היטו אוזן לשמועות, תפסו נשים, העבירו אותן את מבחן הנהר ומי שלא מתה במבחן מתה בשרפה.
ארבעים אלף נשים. ארבעים אלף נשים נחשדו כמכשפות והועלו למוקד לאורך שמונים השנים הבאות.
מי שביקר בעיירה פרייברג שבגרמניה וטייל בחומות העיר העתיקה יכול לראות עדות לאש ששרפה מכשפות במקום.

מה בין מחט לתחת?

זה מתחיל לפני 100,000 שנה. תעצמו עיניים ותחשבו על איש המערות או האדם הקדמון. לא הוא לא נראה כמו קוף ולא הולך על ארבע המצב השימפזי הוא מצב הרבה יותר מוקדם… אני מדברת על גבר שדומה לגברים שלנו, פחות או יותר,הוא דווקא זקוף, הולך על שניים, שעיר, אוכל, מפליץ, מגרבץ ונוהם מדי פעם. רגע, אל תתנפלו עלי האישה לא נראתה טוב יותר… היא אולי היתה פחות שעירה וסביר שלא גירבצה אבל שלא תטעו – היא הפליצה וגם נהמה. בודאות. הדיבור בא הרבה יותר מאוחר בינתיים הם נוהמים, יורקים, מנופפים בידיים ותאמינו או לא אבל אחד מבין את השני. בחיי.
אז, הגבר הקדמון הזה, הוא היה צייד, היה לו כידון כזה ארוך והוא היה אץ ורץ איתו אל הטרף, כשהוא התקרב מספיק הטיל את הכידון ובד"כ פגע והרג..
האישה מצידה בישלה את הבשר שהגבר המסוקס שלה הביא, אבל בצורה הכי פשוטה שאפשר, בלי פוזות של מאסטר-שפים וטאראראם אחד גדול, בשר על האש שקורעים בידיים ופיניטו לה קומדיה. קאפיש?
אבל בואו נתקדם כי בקצב הזה אני ארשום אגדה.
אניוואי האדם הקדמון הספציפי הזה נהג לנדוד בחיפוש אחרי מים, צידה ומערה לישון בה. וכך שנים על גבי שנים הוא נודד וחיי את חייו בהתאם לתנאים, אישית, אני מאמינה שהוא לא התלונן ומבחינתי סביר מאוד שהוא היה גבר מאושר.
אז הקדמונים האלו נודדים להם הלאה והלאה ובלי משים יוצאים מגבולות אפריקה החמה לכיוון אסיה הקטנה או טורקיה ואיראן של ימינו.
אמאמא? במרוץ שלהם יש מחסום והמחסום הזה גבוה גבוה וקוראים לו הרי האררט. רכס הרים גבוה מושלג עד. בכלל, לפני 100,000 שנה חצי מהעולם היה תחת קרח עולמים והנה מגיע לו איש מערות מאפריקה שחוץ מחלציו המכוסים כולו ערום, יחף, קר לו והוא רעב מאוד כי הוא לא מצליח לתפוס את החיות שעולות בקלילות את ההרים הגבוהים והקרים.
אז… יום אחד יושב לו הקדמוני שלנו, לא מדוכא במיוחד אבל דיי עצבני, לוקח איזו עצם יבשה מהשטח ומתחיל לשייף אותה תוך שהוא מקלל את החיות הבנות זונות שבורחות לו להר ומשאירות אותו להתמודד עם החפירות של אישתו הרעבה… וככה הוא חושב וממשיך לשייף ולשייף ולשייף עוד ועוד וממשיך יותר חד ויותר דק ובום טראח הוא נדקר ויוצא לו דם. אז תתפלאו. במקום לצרוח ולזרוק את העצם שנהפכה לסיכה הוא היה דווקא מבסוט עד השמיים, הוא החל לרוץ ולנופף בידיים עם הסיכה שלו עד שהגיע לראש השבט ואז הוא מראה לו את ההמצאה… אבל לצערו הרב, ראש השבט ושאר הקדמונים צחקו עליו וקראו לו משוגע אם הוא חושב שהסיכה תעזור לו לצוד חיות. אבל בואו נניח שהוא התגבר על הירידות עליו כי איך אומרים צוחק מי שצוחק אחרון…. אז לעשות את הסיפור קצר יותר – הוא פשוט שם זין על כולם וכבר באותו הלילה לקח כמה מעורות החיה המיובשים שבארסנל השיבטי והתחיל תופר באמצעות הידוק סיכות או מחטים כאלו עור אל עור עד שייצר לו שמלה ארוכה שכיסתה את כל גופו.
אחרי שסיים עם השמלה ייצר לעצמו ערדליים לכפות הרגליים וגם גלימת פרווה לחממו. והנה כשהוא מאושר וחם לו הבין שעכשיו ההר לא קשה יותר וחוץ מזה כמו שאומרים – קשה יש רק בלחם וגם אותו אוכלים.
אז החברה הקדמונים מהשבט שלו מתעוררים ורואים את החבר שלהם מכוסה וחם לו. הם אוכלים את הלב שלא הם המציאו את הפטנט אבל זורמים עם מה שיש "תופרים" להם בגדים ומתחילים לטפס על ההר. והנה לנו שינוי דמוגרפי בחלק הצפוני של העולם וזה רק בגלל סיכה או מחט.
עכשיו, אם תשאלו אותי… המשפט "מה הקשר בין מחט לתחת" בעצם היה "מה הקשר בין מחט להר האררט" אבל זה לא התחרז כמו שצריך אז שינו את הר האררט לתחת.
יש גם מוסר השכל:
1. לפני שאתה קורא למישהו משוגע, תחשוב טוב טוב כי אולי הוא זה שימציא סטארט-אפ ואתה תמות מקנאה.
2. לא קיים דבר כזה אי אפשר. אין. נאדה.

הרומן של גארי

היא היתה זונה.
האמא שלו.
אבל לו לא היה איכפת. הוא קיבל את היחס הכי טוב מהחברות שלה. הזונות.
מוחמד האמין שכל החיים לפניו ואפילו אם עכשיו הוא ממש בתוך ביצה, או, אם תרצו, ביבים, אסור שזה יהפוך לעוד סיפור של עלובי החיים.
התקופה לא היתה משהו, ממש אחרי מלחמת העולם השנייה.
רוזה, גם היא היתה זונה. היא היתה זונה יהודייה. לא, היא לא האמא של מוחמד או בקיצור, מומו. אבל בגלל שהיא היתה כבר זקנה מדי, ומכיוון שהרגליים שלה בקושי תפקדו, היא הפסיקה לתת שירותי מין והתמקדה בטיפול בילדים של הזונות.
מומו היה אחד מהילדים האלו שלה. היא אהבה אותו אהבה עזה ולמרות שאמא שלו הפסיקה לשלם עליו 11 שנה קודם לכן, היא המשיכה לדאוג לו ולטפח אותו. היא רצתה שהוא יגדל להיות יותר ממה שהחיים גזרו עליו.
והוא גדל. הוא גדל, למרות כל הסיכויים. הוא גדל מפוכח ואהוב בתוך חברה של מהגרים, פושעים וזונות. ממש בליבה של פאריז. הוא גדל רגיש איכפתי וחכם ממש אנטי תזה לניכור, להתבדלות ולהתעלמות של החברה הגבוהה בעיר האורות.
זה רומן גארי שכתב את "כל החיים לפניו" ממש באמצע שנות השבעים של המאה ה 20. גם גארי, כמו אורור דופן הסופרת מהפוסט הקודם, רצה הכרה רצינית בכתביו לכן הוא המציא לעצמו שם חדש, אמיל אז'אר ותחת שם זה הוא כתב 4 ספרים. על "כל החיים לפניו" זכה אמיל בפרס גונקור החשוב אלא שהוא סירב לקבל את הפרס מכיוון שכתב בזהות בדוייה. אבל אל תדאגו יותר מדי, כי גם בתור רומן גארי הוא זכה בפרס קונגור והפעם קיבל את הפרס. שתדעו שהוא הסופר היחיד שזכה פעמיים בפרס היוקרתי הזה.
רומן גארי נולד לאבא שחקן יהודי רוסי ולאמא יהודייה שחקנית גם כן. היא עוזבת את פולין לטובת צרפת עם בנה הקטן. הוא גדל להיות ילד תפארת לכל אם. למד משפטים בפאריס, היה טייס קרב בשירותו של דה גול במלחמת העולם השנייה. היה דיפלומט מוערך והיה גם סופר שאמין שלא קוראים אותו ברצינות. אז שינה את שמו וקיבל את הערכה הראוייה.
הוא התחתן פעמיים. בשתי הפעמים התגרש. אישתו השנייה שהיתה שחקנית אמריקאית התאבדה. הוא נכנס לדיכאון אחרי התאבדותה.
שנה אחרי המקרה הוא מתאבד בירייה.
במכתב שהוא השאיר טען שאין קשר למותה של גרושתו.
שלושה חברים שלי התאבדו במהלך השנים. הם הפסיקו את החיים שלהם דיי מוקדם. אני לא שופטת לרגע את המעשה. כשהנפש כבוייה וכשלא רואים אור בקצה המנהרה – אין הרבה מה לעשות.

פאריז של ג'ורג' סאנד

אם היית אישה שחיה במאה ה 19 בצרפת בתקופת המהפיכה של חופש שיוויון ואחווה – היו מצפים ממך להתחתן, לטפל בבעלך, לבשל עבורו וללדת את ילדיו. אם היית אישה שחיה באותה המאה בפאריז אזי למרות ההשכלה הגואה ולמרות פריחת האוניברסיטאות ולמרות הפתיחות החברתית הכללית, כל עוד את אישה שמכבדת את עצמה את צריכה להקשיב לאישך ולשרת מהווייו.
ונניח שהיה לך כישרון בתחומים שונים והיית כל כך טובה שהיו משווים אותך מול כישרונות אחרים בתחום אזי היה לך ברור מראש, בלי צל של ספק שכשרונך נתפס בעיני הסביבה בנחיתות מובהקת לגבר רק בגלל שאת את ולא אתה. כן, רק בגלל שאת אישה והביצים היחידות שיש לך הן מהסוג שמכינים מהם אומלטים.
אורור דופן היתה אישה יפהפיה היו לה עיניים שחורות ושיער פחם ומחזרים רבים. היא נולדה בפאריז בשנת 1804 למשפחה אמידה בעלת ייחוס פולני מלכותי ודם כחול אנגלי, היא היתה כל מה שאישה, מכל שכבה בחברה הצרפתית של המאה ה-19 שואפת להיות. עשירה, חכמה, נשואה ושני ילדים. כשהיא התחתנה היא קיבלה תואר של בארונית מצידו של בעלה.
ובכל זאת זה לא הספיק. לא לה. היא רצתה יותר. היא רצתה את החופש. השיויון והאחווה הפרטי שלה ולא רק את החופש של העם הצרפתי. היא רצתה להיות סופרת מהשורה הראשונה בעולם שבו גברים שווים יותר מנשים.
וזה לא היה פשוט, בתקופה שהמילה פמניזם או שובניזם כלל לא היו בשיח התקופה. הדרך היחידה, מבחינתה, לפרוץ את המעגל היה בשינוי שמה.היא מאמצת את השם ג'ורג' סאנד ומתחילה לכתוב. והיא כותבת כל כך טוב שלא היה ספק בברנז'ה שהיא – הוא גבר עם כישרון יוצא מן הכלל. הכתיבה בשם של גבר עשה לה רק טוב. העריכו אותה על סמך כתיבתה בלי סטראוטיפים מוקדמים. וזה בדיוק מה שהיא רצתה. סאנד נכנסה כל כך טוב לתפקיד של סופרת עם שם של גבר שהלכה עם זה עד הקצה, היא החלה לעשן טבק במקומות ציבוריים והעדיפה ללבוש בגדי גברים שהיו פחות יקרים משמלות של טאפט ומלמלה כיאה לאישה צרפתיה השייכת לאליטה עשירה.
היא לא היתה פמניסטית ולא השתייכה לשום אירגון פמניסטי אך בדיעבד, נחשבה לפמניסטית הראשונה לתקופה. גברים האשימו אותה כלא מוסרית ווולגרית.
בתחילת 1837 פוגשת ג'ורג' סאנד, כשהיא כבר סופרת עם כבוד את שופן דרך מכר משותף, פראנץ ליסט. בתחילה שופן חש דחייה כלפי מי שעישנה סיגרים ולבשה מכנסיים כמו גבר, הוא אף שאל את ליסט האם סאנד באמת אישה. ובכל זאת כמה חודשים אחר-כך מתפתח ביניהם רומן דרמטי. שופן מאוהב. אחרי שנתיים של אהבה סוערת הם מחליטים לעזוב את פאריס לטובת מיורקה.
תתארו לכם שמישהו היה כותב קונצ'רט לפסנתר במטבח שלכם? ישן במיטה איתכם? תתארו לכם.
אז שופן כתב. הוא כתב את הקונצרט הממכר מספר 1 לפסנתר במטבחה של סאנד והוא גם ישן במיטתה – החלום הרטוב שלי אני ושופן (הה, שכחתי לרשום שהיא התגרשה כשנמאס לה מבעלה).
אני מתה לכתוב עוד עליה ועל שופן… אבל זה ארוך מעל ומעבר…אז אסיים בשתי שורות עליה ומשפט נצחי שלה…. (בכל מקרה, הקוראים שיגיעו עד כאן הם כנראה בעלי אופי וריכוז אקסטרה אורדינר).
אפשר לאהוב אותה או לשנוא אותה אך אי אפשר להתעלם ממנה, היא כתבה סיפורים מופלאים מלאי רגש וברגישות מדהימה. היא כתבה מאמרים נוקבים והיתה דומיננטית בפעילות פוליטית ענפה נגד השלטון הצרפתי שאחרי המהפכה.
והמשפט הנצחי שלה: "יש רק אושר אחד בחיים – לאהוב ולהיות נאהב"

ב 1949 פאולינה צ'רניצ'קה מתאבדת.

ב 1949 מתאבדת פאולינה צ'רניצ'קה.

אם היא לא היתה פולנייה שערערה את אושיות התרבות של העם הפולני אולי לא היינו שומעים עליה בכלל. אבל היא עשתה מעשה שלא יעלה על הדעת,  היא ניסתה להשמיט את הרומנטיקה מאבות הרומטיקנים של המוזיקה הקלאסית.

אז איך עושים הסטוריה? ממציאים מכתבים שהנפשות המככבות בהן גדולות מהחיים ומכירות אחת את השני ואז מדביקים להם רומן חרמן. זה מתכון שתופס את כולם.

אירופה געשה כשב 1940 מגיעה אישה בשם פאולינה צ'רניצ'קה לתחנת רדיו וטוענת שיש ברשותה מכתבי אהבה ששופן כתב לאהובתו דלפינה. מכתבים ששופן כותב לאהובתו זה לא משהו שאפשר להתעלם מהם קודם כל בגלל שזה שופן, גדול המלחינים המלודיים ואם הוא גדול בכתיבת מוזיקה לא יכול להיות שזה יהיה שונה בכתיבת מילים. ככה אני לפחות חושבת. וזה מסקרן. חייו הקצרים של גאון מוזיקלי היו כל כך סוערים. מצד אחד יש בו תשוקה ואנרגיה בלתי נלאית להלחין ולחיות עד הקצה ומהצד  שני אפיסת כוחות ובגידה מטורפת של גוף שחולה בשחפת. והנה מובאים מכתבים שיש שאומרים שנכתבו על גבול הפורנוגרפיה. איך אפשר להאמין שאדם נערץ כל כך יכתוב ברובד נמוך כל כך לאחת שהוא אוהב כל כך.

" דלפינה מתוקה, כמה מנוזל יקר זה, כמה כוחות השקעתי בך! לא הענקתי לך אפילו ילד, אך רק האל יודע כמה השראות מוזיקליות מצוינות, כמה רעיונות מוזיקליים ירדו לטמיון. אבדתי און וזמן. מי יודע אילו בלדות, פולונזים, אולי קונצ'רטו שלם, נשטפו ברה במול מז'ור הקטו שלך [כינויים הסודי לאבר המין הנשי, אולי בגלל מיקומו של מקש לבן זה בין שני מקשי דו ורה השחורים]"

או

"אה! חשבתי על שם מוזיקלי חדש עבור הרה-במול-מז'ור הקטן שלך: שנקרא לו ?Tacit(שתק) אסביר לך זאת מיד: האם הפוגה איננה חור במלודיה? האין הכינוי הזה הולם למדי את הרה-במול-מז'ור הקטן שלך?"

זה נכון ששופן, המתגורר בפריז, הכיר רוזנת דלפינה פוטוצ'קה והיא אפילו שרה לו על הערש דווי. יכול להיות אפילו שהם נהלו רומן קצר כי דלפינה נודעה ביופיה המהמם. אחד ממאהביה אף כינה אותה  כ"דון ז’ואן בתחתוניות". היא התפנקה ופונקה בזרועותיהם של העם הצרפתי הליברלי. אבל העשן שהיא הותירה אחריה הפך עם הזמן להתפרצות וולקנית. או כפי שאנו נוהגים להגיד מעכבר נולד הר.

אז איך מוכיחים שלא היה ולא נברא הרומן של שופן עם דלפינה. קוראים טוב טוב את המילים שמרכיבים משפטים ומנסים להבין את הרעיונות ביחס לתקופה…

      שופן הקדים את זמנו במוזיקה, ללא ספק, אבל בטח שלא בתפיסה ש "השראה ורעיונות חדשים באים לי רק לאחר פרישות ממושכת מאישה" זוהי תפיסה פרויידיאנית וכמובן שמאוחרת יותר.

נוסף לכך, את העובדה שבמכתבים היו רמזים ששופן אנטישמי יותר מווגנר הפריכו גם היהודים וגם הפולנים בהזדמנויות רבות. לא היה מקום להשוות או לטפול זאת עליו. השוואותיו והתבטאותיו השונות כלפי המוזיקה היהודית כמו למשל המשפט  "המוזיקה העממים היהודית מתחזה למוזיקה פולנית כדי לפתות את ההמונים" זהו משפט שלא חרג מהלך הרוח של אותם הזמנים. אף אחד לא האשים אותו באנטישמיות ויתרה מכך – ביום הזכרון לחללים היהודיים שהשתתפו במלחמת העולם הראשונה – נוגן מארש האבל של שופן ואפשר לומר בבטחון מלא שאם שופן היה נחשד בתקופה ההיא לאנטישמי לא היה סיכוי לנגן את יצירתו ביום ההוא.

למה היה חשוב לעם הפולני להזים את המכתבים של פאולינה צ'רניצ'קה?

משום ששופן הוא גיבור.

הוא גיבור למלחינים, וגיבור לפסנתרנים ואוהבי המוסיקה. שופן כתב יצירות שנוטים לייחס אותם לעם הפולני וההזדהות שלו עם עמו הפכה אותו גם לגיבור של פולין ואין אחד שאוהב לראות את הגיבור שלהם צבוע בשום צבע שהוא פחות מגבורה.

פאולינה, סביר שהצטערה על המהומה שייצרה. האם היא חשבה שזה יעבור לה בשתיקה? לא היה לכך סיכוי, חיפשו וחקרו ובקשו את המכתבים המקוריים אך היא לא סיפקה דבר כדי לאשש את טענותיה.

תשע שנים אחרי שהופיעה בתחנת הרדיו הואשמה ברמאות וחוסר אמינות בבית המשפט ונקנסה בקנסות כבדים ואז היא התאבדה.

המכתבים המקוריים מעולם לא נמצאו אך הצילומים שפאולינה החזיקה היו אוסף של רישומים בכתב ידו של שופן.

 

אליזבת הבתולה

כשהסערה משתוללת כל איש נוהג לפי טבעו. יש מי שהפחד משתק אותו. יש מי שבורח. יש מי שמסתתר ויש את האחרים שפורשים כנפיים כנשרים וממריאים אל-על על כנפי הרוח.
אליזבת לא פחדה אבל גם לא השתתקה היא רצתה לברוח ובכל זאת נשארה וכיוון שבארמון העצום שלה לא היה לה מקום שבו תוכל להסתתר בבטחה… אז, אולי בלית ברירה, היא פרשה כנפיים באומץ לב לקחה החלטה של לחיות או למות אבל בטח לא להעלם בלי להלחם.
זה קורה באמצע המאה ה 16. יש תככים וסיפורים במשפחת המלוכה האנגלית. אליזבת דנה את אחותה הבכורה מהאמא הספרדיה, לדין מוות בשל בגידה בממלכה. היא יודעת שהספרדים לא יעברו על זה בשתיקה. לא רק שנלקחה מהם המלוכה, האנגלים הגזימו וחרגו במחאה מהנצרות הקתולית ויש להחזירם אל האמונה הנכונה.
אליזבת חששה. חששה מאוד שהספרדים יכנסו לאנגליה. היא ידעה שברגע שזה יקרה החופש לבחור, החיים החופשיים יפסקו והם יידונו לעריצות. על הנקודה הזו היא פרטה ועודדה את עמה להלחם גם אם הסיכוי להביס את הספרדים היו אפסיים. זה היה למות תוך לחימה או למות בידיי האינקוויזיציה.
האנגלים כולם נרתמו מאחורי מלכתם, נגד כל הסיכויים. אלא שבטקטיקה ימית מבריקה האנגלים מצליחים לשרוף למעלה מ 100 מ 150 האוניות של הספרדים. והנה האנגלים בכל זאת מנצחים.
הנצרות הפרוטסטנטית עולה. אנגליה פורחת וספרד הולכת ושוקעת.
אליזבת נלחמה בחזית נוספת לא רק המדינית אלא גם בחזית האישית. האליזבת הזו, עליה אני מדברת לא נישאה מעולם. היתה רווקה. גם לא היו לה ילדים.
אליזבת נקראה המלכה הבתולה אבל היא לא היתה בתולה בוודאות. היה לה חבר והיתה לה ההזדמנות להתחתן ובכל זאת תתארו לכם שהיא בחרה ב-לבד. בעצמאות האולטימטיבית.

אתמול ראיתי את הסרט אליזבת. על חייה. אני לא יודעת אם היא אמרה את המשפטים הבאים או שהללו אינטרפרטציה של הבמאי אבל המילים האלו נגעו בעומק נפשי.
בסוף הסרט המדהים היא אומרת.
אלוהים בירך אותי בחופש המוחלט, לא הריתי ואין לי אדון ובכך נתאפשר לי לשרת את כל בני עמי – ילדיי.

עוד דרך להפוך לימון ללימונדה.

יש שרוכבות על חמורים ויש על סוסים. בשני המקרים בעירום.

רציתי אותו מאד מאד.
המורה לתנ"ך שלי חנה מולר מ-ט' שנייה, היא אמרה שאם רוצים משהו מאד מאד אז מקבלים.
בינתיים אני קיבלתי רק את המחזור באופן קבוע ודווקא לא רציתי את זה מאד מאד. מכאן תוכלו להבין למה הייתי בטוחה שאם אמשיך לרצות אותו מאד מאד אז הוא יבוא אלי על ארבע בהמשך.
אניוואי, זה היה מזמן ואיך שאומרים בז'רגון "אי לי פאט מאט".
מאז… כמו שכתבתי בהזדמנות אחרת… אני רכבתי על כמה וכמה חמורים בלית ברירה וגם אותם, כמו את המחזור שלי, לא רציתי מאוד מאוד.
אבל מה שהיה היה ומי שהיה הלך לשלום ובא לציון גואל.

עכשיו, מכל ההקדמה הזו הייתי רוצה, אם זה בסדר מבחינתכם, להתמקד במשפט "רכבתי על כמה וכמה חמורים". כי המשפט הזה מוביל אותי לסיפור העיקרי והוא סיפורה של ליידי יפהפיה.

כשליידי גודייבה מחליטה לרכוב על משהו בעירום היא עושה את זה על לא פחות מסוס אציל ובטח לא על חמור.

אז הימים הם ימיי הביניים, אנחנו במאה ה 11 בקובנטרי שבאנגליה. ליאופריק השלישי שהוא אדון העיר מתחתן עם ליידי גודייבה שנודעה בזכות יופיה הרב ברחבי הממלכה אבל נודעה גם באדיקותה הדתית.
בעלה, לעומתה, נודע באכזריות רבה מאין כמוה. ליאו היה פריק של מיסים. הוא הטיל מיסים כבדים על התושבים עד שלא יכלו להם יותר וזעקו לרחמים.

אז ליידי גודייבה, שהיתה אדם מצפוני הרבה לפני שהיתה שוקולד בלגי, לא יכלה לשאת בסבלם של נתיני קובנטרי והתחננה בפני בעלה שיחסוך מהם שבטו.

ליאו-פריק היה המום שאישתו מתערבת בענייניו (בכל זאת אנחנו בימי הביניים) אמר לה שהוא מוכן להענות לבקשתה אם היא תרכב על סוס עירומה כביום היוולדה ברחבי קובנטרי… אז הוא ירחם על התושבים ויחדול ממסים עושקים.
הוא לא העלה בדעתו שאישתו הפוריטנית תענה לתנאי המשפיל שהציב בפניה.
אבל ליידי גודייבה הולכת על זה וקובעת יום שבו תעלה ותרכב ברחובות העיר עירומה לחלוטין.
מכאן ישנן כמה גרסאות לאגדה הזו אבל אני אשלב את כולם למישמש של גרסה אחת. הגרסה שלי.
אז גודייבה קובעת את היום המשפיל ומבקשת מתושבי קובנטרי להסתגר בבתיהם ולא לחזות במבוכתה. כולם נענים לבקשתה רק אחד בשם טום שהיה מציצן – לא עמד בפיתוי הציץ ומיד רץ לספר לחברה ששערה הארוך של ליידי גודייבה כיסה את מערומיה ולא ראו כלום. אחרי זה הוא התעוור.

בסופה של האגדה ליאו-פריק, בעלה, עמד בהבטחתו והרגיע במיסי העיר.

אם הסיפור הזה גורם לכם לבדוק את הסיפור האמיתי של ליידי גודייבה אזי את שלי עשיתי.

שבועה עם ביצים

שבועה עם ביצים

עכשיו אני הולכת לכתוב משהו שיכול לפגוע ברגשות של אנשים עדינים.
ובעדינים אני מתכוונת לכאלה שלא אוהבים שמדברים על אברי מין גבריים או נשיים.
אז כדי שלא תהיה אי נעימות אני מציעה שממש בנקודה הזו תעברו לדף של מישהו אחר.
אבל… אם תתגמשו, ותתגברו על המבוכה אולי, אולי יהיה לכם נחמד לגלות מנהג אבירי מימיי הביניים ואיך שהוא מתפתח. אולי.
היו היה אביר…
לא, נתחיל את זה אחרת.
מישהו קרא את הסיפור הנסיכה והאפון? סיפור שכתב הנס כריסטיאן אנדרסון.
בשתי שורות…
מדובר על מבחן שמגלה אם את נסיכה או לא. אז לוקחים גרגר של אפונה שמים מתחת ל 20 מזרונים וישנים עליהם כל הלילה. אם את קמה חבולה ומלא בכחולים אז יש סיכוי גדול מאוד שאת נסיכה ושאיזה נסיך ימצא אותך ותחיו באושר ועושר.
אני, כשהייתי קטנה הרגשתי את האפונה הזו מתחת לשני מזרונים ונשבעת לכם שמאז ועד היום חיכיתי לנסיך שיגיע על סוס לבן. אבל שלא תטעו, בזמן שחיכיתי רכבתי על המון חמורים בדרך. ככה שאני עשיתי את שלי ואין מצב שאני מתה בתולה.
אופפפס התפלק לי אישי מביך.
אבל תעזבו שטויות אני אשתדל להתמקד עכשיו.
אז כנראה שאני לא נסיכה אמיתית כי נסיכה אמיתית הולכת או עומדת פחות או יותר כמו שאתם רואים בתמונות שצרפתי. שימו לב לידיים של דיאנה – מאחורי גבה. אתם חושבים שזה טיק? לא. זה משהו שמלמדים אותך כשאתה מיועד לנסיכות (עלק אפונה. ואני אאמנתי אתם מבינים את האבסורד??)

SH-02 Jan. 19 14.31

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אז כשיש לך מספיק בטחון עצמי ללכת מבלי לפחד שמישהו יפגע בך בחזית – לך כשהידיים שלך משולבות מאחור. וזה מה שעושים מנהיגים או מלכים. לפחות מה שמלמדים אותם. זה מראה חוזק ומנהיגות.

אפשר להרחיב על נושא שפת הגוף. דווקא יש לי סיפור אחר בראש מאוד חמוד יכול להיות שאספר אותו אולי מחר.
עכשיו בואו נעבור לחלק שיכול להביך את העדינים שבינינו, וזה אשכים או ביצים. בשביל לדבר עליהם אני אספר לכם שעוד בימי הביניים הגבר הטיפוסי של אותם הימים (או שאולי נגדיר אותו אביר?) נורא פחד שיפגעו לו בביצים\אשכים. נכון אין חדש תחת השמש ואת זה אנחנו יודעות מנסיון. רק שאותם אבירים למשל לא התביישו להגן על ה"וואבוס" שלהם גם עם ידיים… והכי הכי זה שהם חשבו שזה החלק הכי חשוב בגוף.
ככה יוצא שאותו אביר שהדבר הראשון שהוא חושב עליו כשהוא נמצא בסביבה ידידותית או עויינת זה הביצים\אשכים שלו.
הוא חושב ביצים, נושם ביצים ומה לעשות הוא גם נשבע על ביצים. שלו. איך הוא נשבע עליהם? הוא פשוט שם את הידיים על האשכים שלו (Testicles באנגלית ) ואומר "אני נשבע".
עכשיו בואו נראה איך אני מקשרת לכם את זה עם שבועה בבית משפט. למי קופצת בראש המילה טסטמנט? (באנגלית – Testament = שבועה)
אז יש שאומרים שהמילה טסטמנט=שבועה יוצאת מהמילה טסטקל=אשכים. מישהו חשב על הלינק הזה?
אני רוצה להגיד שלא בטוח שתמצאו את זה איפה שהוא בוויקיפדיה. אני חושבת שקראתי את הסיפור בשעתו בספר של אחת המרצות שלי באוניברסיטה שחר שולמית בספרה המדהים "מורשת ימי הביניים" אבל אל תקחו אותי במילה.
מה שכן אני יכולה להוסיף זה שהאבירים של ימי הביניים עשו טעות בהבנת הנקרא. למה? תראו, בכלל המילה שבועה מקורה בשפה הרומית Testis שזה עד או עדות ו Testis באחת הצורות הלטיניות יכולה להיות גם אשכים. אישית, אני מניחה שהיה יותר קל למצוא את האשכים מאשר למצוא עד – וההסטוריה עשתה את שלה.
וואט אבר.